כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

את עולה בגרם מדרגות ופוגשת מבט מזוגג.

"שלום" הוא אומר לך, ואת מגיבה בהנהון אדיש.

"אני מצטער" לא, הפעם את לא תגידי שזה בסדר, כי זה לא היה בסדר בפעם הראשונה, או השניה, ובכל הפעמים העוקבות להן והקודמות לזו.

"אולי פשוט תתני לי מפתח ואז..."

"אתה לא גר פה." את פולטת, והפעם לא איכפת לך שזה יפגע בו. ואת תוהה מה יהיה יותר נורא, לעזוב הכל באמצע, כמו את הצבע אצל הספר, כדי לפגוש את המבט המוזגג שלו בחדר מדרגות, או לחזור הביתה, לגלות שהדלת פתוחה, לפתח תקווה, ואז לפגוש את המבט המזוגג יושב לך על הספה.

את מוציאה את המפתח מהתיק, עוזרת לו לקום, ותומכת-דוחפת אותו לתוך הדירה.

"יש לך משהו לאכול?"

"אני אכין לך. תתקלח. אתה מסריח."

כי זה בדיוק מה שמתחשק לך לעשות. להתחיל לבשל לו.

"אני לא אצליח" הוא אומר.

יופי.

אז את מחליפה לטרנינג, מפשיטה אותו, וכשהוא בתוך האמבטיה את חושבת שזה תפקיד של אמא, וכמה שאת צריכה אמא, ופתאום, כל הסיפורים האלה של האמא שמטביעה את הילד שלה, נשמעים כל כך הגיוניים, ואת מתפטה.

"להתנגב, אתה יכול?"

"לא" הוא אומר, בלי בושה, בלי התנצלות, פשוט מישיר אלייך מבט מזוגג, ועונה לך בתשובה שגוזלת ממך עוד זמן.

אז את מנגבת, ועוזרת לו ללבוש בחזרה את הבגדים המסריחים שלו, ונותנת לו לדדה לכיוון הסלון, לא תעזרי לו, יש עוד תקווה שהוא ייפול, שיכאב לו, והוא לא נופל.

ואת זורקת גבינה צהובה, מפזרת קצת בולגרית וגם חותכת בצל, ומכניסה לטוסטר.

"אני לא אוהב בצל"

חתיכת כפוי טובה, הלוואי שתשרף.

ואת זורקת גבינה, מפזרת קצת בולגרית ולא חותכת בצל, ומכניסה לטוסטר.

הוא אוכל ונרדם.

בלי תודה, בלי התנצלות, בלי שאלה של כמה זמן הוא יכול להשאר פה, וכן, זה מאוד יפריע לך אם הוא יישן פה, תודה ששאלת.

את אוכלת את הבצל שהוא לא אכל, ואחרי שעה את מעירה אותו, ויש לו מבט מזוגג ועייף בעיניים.

"תעוף."

"אה..." הוא נראה מבולבל, עדיין לא פיקח.

"תעוף!"

"אני הולך... הולך..." הוא אומר ונרדם.

את רוצה להרביץ לו, אבל את לא.

"תעוף מפה כבר!" את צורחת.

הוא קם, מועד לכיוון הדלת, ולא איכפת לך אם הוא יסתדר או לא, בעיה שלו.

"את יודעת ש..." הוא מתחיל "ש... אני אוהב אותך, נכון?"

"נכון, זה המשפט." את אומרת באדישות.

הוא לא הבין את הסרקזם, נראה מרוצה מעצמו, כי  הרי מבחינתו יש לו מישהי בעולם הזה שיודעת שהוא אוהב אותה.

אחרי חצי שעה אמא חוזרת, מסתכלת על שתי הצלחות המונחות על השולחן בסלון,

"אבא היה פה?" היא שואלת במבט מזוגג.

"לא." את משקרת.