[אם יש מילה כזו]. אני אוהבת טקסטים. אני טובה בטקסטים. בחטיבה הייתי מעולה בהבעה עצמית. אז למה אני גרועה במקצועות הומניים? אני אוהבת לכתוב, ואני נכשלת בספרות, אני מעריכה ספרים, ולא מסתדרת בתנ"ך, אני מבינה את ההגיון בהיסטוריה, ונכשלת.
ובילוגיה? פיזיקה? מחשבים? מעולים. מכובדים ממש.
אני שונאת את עצמי.
הם התווכחו היום בבוקר. אני שונאת לשמוע אותם מתווכחים, אבל משהו בוויכוח הזה הרגיע אותי. הוא סבב סביב משהו שציפיתי לו.
אני לא רוצה להיות פה.
אולי לא להיות, אולי חוסר הוויה, אולי חוסר סיבה לקום בבוקר, ולא לקום, אלה הם הרגעים של החיים.
דווקא שמסתדר לי קצת.
קצת.
נוח לי. נעים לי.
אני מרגישה אהובה ולא ממש.
אולי, אם היו יודעים איך הדברים שהם אומרים רוצחים אותי, הם היו מפסיקים.
ואולי, רק אולי, הם מתכוונים לזה.
די. ששש. לא לבכות.
זה לא משנה שאת דפוקה, שאמא שלך היא לא מה שהיתה, שאת סופגת וסופגת, אבל אין לך למי להוציא את הכל, שאין אדם בעולם שיבין את הצרכים המעוותים שלך, ושאת לא שונה באמת מאף אחד. ו... סעמק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
טיפקס שחור