כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

על דברים ישנים שהיא ידעה ממזמן.

היא מקבלת שיעור טוב טוב ומפורט, שאסור לקוות, כי תקוות מגוחכות, זה דבר שנרמס.

ולא חסר לה כלום, היא מקבלת דוגמה, אחר דוגמה, אחר דוגמה, וזה באמת, שיעור מקסים.

לפעמים היא חושבת שקצת חסרה לה התשובה לשאלה "למה?", אבל היא לא מהשואלים.

להתחיל בכלל?

מחר הפגישה.

הוהו, איזו פגישה.

אולי יהיה לי טוב.

וגילה, היא גם לא מהסוג שיכול להתנתק לחלוטין, כי זה כואב שם בצד.

והיא חייבת לשמוע מחמאות, מזויפות, אבל היא חייבת, היא מרגישה שאז היא מקבלת את הגמול שלה.

על החרא שהיא עוברת

ואוכלת

וחיה

ונושמת.

חרא, חרא, חרא.

וזה מצחיק שגילה בוחרת לקרוא לזה חרא, כי גילה שונאת חרא. מתעבת חרא. הוא מסריח ומגעיל.

בואו

ו

ת

י

פ

ל

ו

איתי.

אני לא חושבת שכזה נורא שם למטה.

מקסימום, ניסוי וטעייה.

רק שאת הטעייה אי אפשר למחוק.

מקסימום, נטפס.

נא, ני, נב, גל.

אל תבינו. נחמד לי שאתם לא מבינים, זה מצחיק אותי.

אני הולכת.

לקבור את עצמי מתחת להרים של שמחה, ומעל בורות דיכאון [ואם אני ישנה שם, חושבים שתהיה לי בעיה ליפול?].

שלכם, בסדר,

טיפקס בסדר