כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

ממש בכניסה לנחלת בינימין, צהריים של יום שישי והשמש הזורחת מאירה אנשים מוארים, המולת הדיבורים הרכה מתנגנת באוזן, משתלבת בעדינות עם כנר רחוב. בחור אוחז זוגתו, תופס את שתי ידיה המעודנות, מקרב אותה אל גופו ומתחיל להזיז את רגליו לקצב הקשת המלטפת את מיתרי הכינור, מראה לה צעדיו, מנחה אותה בדרכיו בעוד היא שוקעת אל תוך ידיו, נענית לתנועותיו, מתמוגגת אל תוך הילת הרומנטיקה הקלילה שנוצרה סביבם.

הוא מקרב את פיו לאוזנה, ולוחש לה שהוא אוהב אותה. הוא לוחש לה שהוא יקטוף עבורה את הירח, שבשביל הרגעים האלה הוא חי, שאיתה הוא רוצה לעשות ילדים, ושהגיע הזמן שהם ילכו לשיעורי ריקוד. או שהוא לא לוחש לה דבר, אולי הוא רק נשך את תנוך אוזנה, או נישק את צווארה.

הוא לחש לה אושר, הוא לחש לה שמחה ואהבה שנצצה אל תוך עיניה  בשניה, שטיפסה במורד פניה לחיוך ענק שהתרחב על שפתיה, גילגל מפיה צחוק שקט, גלש אל תוך גופה שנמס אף יותר אל תוך זרועותיו החובקות, ממשיכות להנחות אותה בתנועות קטנות ומתוקות.

אנשים מסביב מפחדים להפריע. רואים מבחוץ אהבה צעירה ונזכרים במיטב שנותיהם. לא מעזים להתמרמר על זוג שמפריע להם להכנס, מחייכים אליהם, רואים טוהר, נותנים להם הילה קטנה של רומנטיקה, ממש בכניסה לנחלת בנימין.

[אמיתי, אגב, חוויות וקניות מת"א - מחר]

שלכם, נחשפה לרומנטיקה,

טיפקס מקנא בקטנה