כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

קוברת את עצמי.

נכנעת. לחלוטין.

מדברת בצורה כל כך לא אופינית.

וכותבת. כותבת.

חושבת. 24/7. על אדם שאני בספק אני מכירה שבוע שלם.

משחקת.

כמה שאני משחקת.

לא יאומן.

מפזרת על עצמי עוד קצת חול.

נושפת עוד קצת אוויר במים.

ואם הוא ייגמר?

לא ייגמר.

כי הוא תמיד ידאג לעוד.

ועוד.

ועוד.

ועוד.

ואם יהיה יותר מדי?

הוא יודע בדיוק מה את צריכה.

וזה מדהים כמה שלא, בדיוק באותה המידה.

ואת רוצה לעבור עליהם, אחד אחת.

לסטור לכל אחד ואחת מהם בפנים.

להסביר לה, על למה היא ככה,

ולהסביר לה, שאני בסדר,

ולהסביר לה, שתצא מהסרט,

ולהסביר לו, שלא, אני לא אוהבת אותו, ולא מתחברת אליו, ושילך להזדיין כבר, רחוק ממני. סעומו.

ואני מרגישה טוב.

כל כך כל כך טוב שזה מדהים.

ראיתם שהשתניתי?

ראיתם?

מה אתם חושבים? שעשיתי את זה לבד?

מפגרים.

זה הכל זה.

כן, זה.

זה שאף אחד מכם לא יוכל לאכול.

זה השמלה במידה 42 שלכם.

ואני במידה 42?

ומה כבר ביקשתי? מה ביקשתי? שתתמכו? שתעזרו? שתבינו?

מה כבר ביקשתי?! חבורה של חארות.

מילים קשות אני כותבת ומוחקת.

ומוחקת.

אוהבת אתכם.

את הנעימות אני משאירה.

שלכם, מרגישה מצוין,

טיפקס לבן