כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

נחתה יונה תמה

והיא, עומדת חשופה

במערומי גופה.

אני כותבת להם ובשבילי. כותבת אותי. חורטת עצמי על הדף, או על העמוד במייל.

וזה כל כך מפחיד.

להרגיש טוב, ושמחה, ולקפוץ, ולראות מחצית ראשונה של מנצ'סטר נגד ברצלונה, ועצם זה, ששמים לב אלי. שמים לב אלי! גם אם זה בגלל שאלות מפגרות, ראו אותי. ראו אותי. לא קורים לי דברים כאלה.

העירום הלבוש שלי זועק ממני. מתפרץ בכל הכוח. כל כך חשופה, כל כך לא מתגוננת. כמה שזה מתאים לך. לחשוף בפני כל אחד שרוצה לשמוע. עמומה.

ולפעמים כל מה שאני צריכה כדי להרגע זה את אריק ברמן מהול באפרת גוש, ולנשום.

ולכתוב את השורות האלה.

כן, קצת רזיתי, רואים? בכל זאת חלפו כמה? שבע שנים!

אני מקווה שחוסר הפואנטה הזו תעלם, ויחזור הרצון האמיתי לכתוב לכם, ולא להם.

והכי חשוב, לי.

שלכם, מנסה לכתוב לי,

טיפקס שלי