כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

אני עומדת מולך ומדברת. צועקת. לוחשת. שותקת.

אתה בוהה בי. המילים חודרות ונעלמות. נכנסות ומתכנסות. עמוק בתוכך.

שפתיי נעות בצלילים כואבים. חודרים. פוצעים.

ואתה חסין. אתה לא מרגיש כאב. אתה לא מראה כאב. שואף הכל אל תוך תוכך.

דבריי קשים הם. לא קלים. כסכין חותכת בטנך, חושפת שקריך.

ואתה, שותק, לא מכחיש, לא מאמת, שומע.

ואני, רק רוצה לדעת, דבר אחד, שואלת שאלה.

ואתה, מישיר אליי מבטך, סוף סוף פוצה שפתיך

"סליחה, אמרת משהו?"

לא אהבתי. דעתכם?