כי המילים לא יוצאות לי, המשפטים קטועים, ואני לא מצליחה לכתוב.
האוויר שלי נעתק מראותיי.
שואפת נושפת את הריקנות העטופה באושר מוחשי ומזויף.
ואני נהנית, וטוב לי יותר ממה שהיה לי כבר תקופה ארוכה.
השמחה נמצאת לי בדם, בוורידים.
וזה כל כך מוחשי שזה כבר לא באמת שם.
והחיים? החיים הם שקר, הם כלום, הם ריק שהולך ומתמשך.
המחשבות האלה שמתחילות מכלום, ותופסות תאוצה אל עבר משמעות החיים נוראיים יותר מהחרדות.
חשבתי שאין דבר בעולם שהוא נוראי יותר מהחרדות.
-
מחר הניתוח של סבתא.
אם אשמע מישהו אומר כימוטרפיה או הקרנות שוב, אני לא אשלוט בדמעות.
זה גורם להכל להשמע יותר קיים.
-
אני נהנית פה. מבלה. באמת.
בשבוע האחרון היה לי קורס שייט על סירת C55, אותה אחתה משנה שעברה (אני יודעת מה אני רוצה ליומולדת), והוא ימשיך לשבוע הבא.
המקלדת הוירטואלית הזאת מחרפנת אותי...
אז אגיד להתראות ואולי בהמשך אעדכן עוד קצת על מעללי בשוודיה.