כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

אז בין ניסיון לאופטימיות (דגש על ניסיון) לבין ניסיון לאופטימיות, אני כותבת סיפורים... מקווה שתאהבו... ת(ס)בלו:

הראשון הוא אחד האהובים עלי:

שבר

אל תנסו להבין אותה. היא מתוסבכת. היא יותר מדי קשה, זה חסר סיכוי. אתם צריכים להיות איתה 24 שעות ביממה כדי להבין מה עובר לה בראש. גם זה לא קל. באיזשהו שלב נמאס. אי אפשר לחיות אותה. צריך גם לחיות את החיים שמסביבה. וצריך לשלב בזה את החיים שלך, איפשהו, איכשהו. גם לה נמאס לפעמים. לפעמים היא צועקת. צועקת עליך, מוציאה עצבים, וכשאתה לא שם, היא צועקת ללא תכלית. מרימה את ראשה וצועקת למעלה, מקווה שאלוהים ישמע אותה. והוא שומע, אבל לא מקשיב. אחר כך היא בוכה. נסגרת לכדור קטנטן, הברכיים מגיעים לחזה. הידיים שלה עוטפות את שוקיה, והיא בוכה. אל תנסו לדבר איתה. אל תנסו להגיע אליה. אל תנסו לגעת בה. כי זה הרגע שלה. שבו היא נשברת. הצעקה זה רק הסדק, אבל הבכי, הבכי זה כבר השבר. ואז, כשהשבר לא יכול לגדול יותר, היא מחכה שתבוא לשם, עם הדבק, ועם החתיכות החסרות מהנשמה שלה. וכשאתה לא שם, היא מתפללת תפילה חרישית לאלוהים, ואז הוא שומע והוא מקשיב. ושולח מלאך, עם דבק, ושברים מהנשמה. וכשזה לא מספק אותה, הוא לוקח את הנשמה איתו לתיקון, והיא כבר לא תקבל את הנשמה הזאת, הנשמה צריכה לעבור למישהו אחר, לה היה את ההזדמנות שלה...

גם את השני אני ממש ממש אוהבת:

תאונת דרכים