כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

סליחה. אני באמת מצטערת. זה רק מילים. זה רק מילים נתולות משמעות. מילים חסרי משמעות. מילים חד פעמיות. מילים של כעס. לא התכוונתי. באמת שלא. אולי תנסי להבין? כי אני עצבנית. וזה קורה. זה קורה שמתעצבנים. זה קורה. זה קורה שלא שולטים על עצמנו. ואם הייתי רגועה, בחיים לא הייתי אומרת ככה. באמת שלא! כי זה רק מילים. זה לא שהשארתי נזק לכל החיים. ואני יודעת שזה לא עוזר לי, אבל יש בתוכי משהו שחושב את זה. שחושב את מה שאמרתי. כי כולם חושבים משהו על מישהו. אבל אני בוחרת לא לשתף אותו עם אחרים. אני בוחרת לשתוק. ואם כבר לומר אותו, אז בפנים. אבל זה קורה רק שאני מתעצבנת. אז נשברתי. כל מה ששמרתי, נשבר פשוט. ויצא. לא בכוונה. רק מתוך עצבים. תסלחי לי. כי זה חשוב לי. חשוב לי שתקראי את הפוסט הזה. למרות שאני יודעת שאין לך מצב רוח לקרוא איזשהוא משהו שקשור אלי. בגלל זה את תקבלי את זה גם לאימייל. כי זה כלכך כלכך חשוב לי. אני מתחננת. כן. אני מוכנה להשפיל את עצמי. אז תביני. כי זה כלכך כלכך חשוב לי. זאת לא פעם ראשונה. ואת יודעת. את יודעת שאני כזאת שמתפרצת מכעס כשמעצבנים אותי. אז כן. הרגזת אותי. כי דיברתי איתך. כי רציתי לומר לך משו חשוב. והתעלמת ממני. אז נכון. את זאת שאמורה להתחנן ממני שאני אסלח לך. אבל אחרי מה שאמרתי לך, אבל ככה זה יוצא. ככה זה תמיד יוצא. כי תמיד אני זאת שמרגישה אשמה. כי כזאת אני. שוודית פטתית. שוודית פטתית שמרחמת על עצמה. שוודית פטתית שמרגישה אשמה כבדה על כלום. כזאת אני. ואני מצטערת. בבקשה, תסלחי לי.

אני מצטערת!