קצת. מנסה קצת. אבל הרבה. למה? למה לא? שונאת את מה שקורה בחיים שלי כרגע. מכל כך הרבה דברים אני רוצה לספר רק על זה שילדים מדקלמים טקסטים. (בחוג, דרמה...) אנחנו עומדים כיתה שלמה, צועקים "כוח על ידי משמעת! כוח על ידי קהילה" מלא אנרגיה, כל התלמידים באטרף מטורף, נכנסים לזה הכי שבעולם ו... מדקלמים לי טקסטים!!! סעמק! נמאס!
ועצבנית על כל כך הרבה, ועל כלום. עצבנית על כל כך הרבה דברים, ועל זה שאין לי כלום. סיפור, שהמוזה ממנו באה ממוזה של חברה שלי, שקיבלה את המוזה שלה ממני. אכן מוזר... מקווה שתאהבו:
גשם
הולכת בגשם. בלי מטריה. לא צריכה כזו. גם את הסוודר פשטה וקשרה סביב מותניה. עכשיו הגשם יכול להגיע לכל איבריה. ולגעת בה. יכולה להרגיש את הגשם. לפעמים היתה משוכנעת שהיא גם מרגישה את אלוהים דרך גשם. ואם הוא שם. זה אומר שהיא קצת עצובה. ושאלוהים מטפל בה עכשיו. ולא באף אחד אחר. הולכת בלי מטרה. ככה זה שיש גשם. במהירות רצה החוצה, בחולצה קצרה, וסוודר לפעמים, ומתהלכת. מחפשת את אלוהים בין הטיפות. והוא שם. הפעם. הוא שם כדי לטפל בה, ולדאוג שתרגיש טוב. ושתשמח. ואז הברד מתחיל. מכה אותה יותר חזק בידיה החשופות למגעו המכאיב של אלוהים. אלוהים רוצה שהיא תחזור הביתה. כי אין לו זמן לטפל בה עכשיו. אבל אין לה חשק. יש לה חשק להסתובב בחוץ, בגשם, ובברד, ולבכות. בגלל זה היא אוהבת ללכת בגשם. בגלל שאף אחד לא יכול לראות שהיא בוכה.
אני מפריד שקסי!!! =]
אני לא יודעת לכתוב. למען האמת, אני אפילו די גרועה בזה. באמת. הסיפורים שאני כותבת ארוכים מדי, או משעממים מדי, או מתוארים מדי. אני ממש לא טובה בלכתוב. אז מי כן כותב יפה? טוב, אפשר כמובן להתחיל בלהפנות את האצבע המאשימה שלי על המוזה. שתוקפת לפעמים. קצת יותר מדי. וכמובן, אפשר גם להאשים את האצבעות שלי, שבדרך כלל כותבים הרבה יותר יפה ממני. ככה זה. כשאני כותבת מהראש-הסיפורים בטוח משעממים ומעצבנים, אבל כשאני כותבת מהאצבעות, ומהמוזה, מתקבלים להנאתם 15 שורה יפהפיות, מלאות בתוכן שיווקי. "שיווקי". אז קצת הגזמתי. לא נורא. כתבתי מהראש...
אני מפריד יותר שקסי!!! =]
סיפור נוסף, שאליו נורא נורא חשוב לי שתגיבו. בגלל זה אני נורא אשמח אם תגיבו לסיפור!
מנגינה
הוא יושב על המיטה בחדר. מנגן בגיטרה. מסתכל על האצבעות בקצה של הגיטרה שיוצרות את האקורדים. לפי הקצב. מנגן לאט. נותן לאצבעות לנוע בעד עצמן. במנגינה שגורמת לו לחשוב על הכל. הוא אהב את המנגינה הזו. כי הדהים אותו, איך שמנגינה אחת גרמה לו גם לו לאהוב ולשנוא, גם לחשוב ולדמיין, גם לרצות לבכות ולצחוק בבת אחת. סערת רגשות מתחוללת בתוכו בגלל אותה מנגינה סוחפת, שכל כך פשוטה ומאפשרת לנגן אותה פעם אחרי פעם. תענוג אחר תענוג. סך הכל מנגינה. קצרה. ממכרת. שעושה אותו לאדם אחר. וממש אחרי זה. אחרי התו האחרון. ואחרי שהאצבעות כל כך כואבות, ואי אפשר להמשיך לפרוט על הגיטרה. הסערה עוברת. הסערה שגורמת לו לאהוב את המנגינה נגמרת. והכל נגמר. הוא הופך להיות אדם מן השורה. ששום מנגינה קצרה לא מייחדת אותו.
סלחו למפרידים שמעליי, הם נורא חשים שקסיים!!!=]
לא! לא גילה! לא לבכות! פויה לך! לא לבכות עכשיו! אין לך סיבה טובה מספיק! פויה! אסור! לבלוע דמעות. קדימה. לא לבכות. הדמעות האלה על כלום. הדמעות הם על משהו שאת רוצה שיקרה. וזה יקרה? לא! נו. אז את ממשיכה לבכות? אבל אני אומרת לך שזה לא יקרה. תגידי לעצמך בקול שזה לא יקרה. נקודה. בחיים האהבה שלך לא תתגשם. {[(ואני עומדת עכשיו להסגיר את אחד הסודות הכי גדולים שלי. בידיעה מוחלטת שאנשים שאני מכירה קוראים פה. הרי בסופו שך דבר הם ידעו... אז...)]} רק אל תחשבי על זה. היא הרי בחיים לא תשים עלייך. את גם לא ממש יכולה לאהוב אותה. אסור לך לאהוב אותה. {[(אז אני יוצאת מהארון דרך בלוג. Note to myself: אני חייבת למצוא דרכים אחרים לפרוק סודות)]} וזהו. אז אני לא בטוחה בזה. ממש. לא משנה. רק אל תדברו על זה. אל תידעו אותי שנודע לכם. בסדר? לא קשה נכון. אז אני די לסבית. לא אכפת לי. אם תתרחקו. אז תתרחקו. לא מעניין אותי. כי אתם לא תבינו שאני אותו דבר. כל הזמן. אז אולי לא תתרחקו. אבל אם נורא נורא חשוב לכם, אתם יכולים לאשר שקראתם את זה. זה לא חשוב לי או משו. סתם. ואני מאוהבת בה כלכך כלכך. וחייבת להפסיק לחשוב עליה. חייבת. אבל אני יותר מדי באטרף עליה. חולה עליה. היא מצחיקה, מתוקה, יפה? ככה ככה. אבל אני מאוהבת. עד מעל הראש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
טיפקס שחור