כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

"השתיקה שלי, זו הצרחה הכי גדולה שבי,

השתיקה שלי, זה הכאב הכי כואב אצלי."

(שתיקה

מילים ולחן- אביב גפן.

אלבום- לילות לבנים)

תשתקו. באמא שלכם. סתמו ת'פה. נמאס לי. מדברים ומדברים. אתם לא שמים לב למה אתם מפספסים. אנשים שרוצים לדבר... לא יכולים. למה? כי באמאשלכם, אתם לא סותמים. אז נכון, לא בריא לשמור דברים בבטן (לפעמים אני חושבת שכשאמרו את המשפט הזה-לא ממש דיברו על רגשות)... נכון. אני מסכימה. אבל מתי בפעם האחרונה... עזבו. אתם בכל זאת לא תבינו נכון...

אתם לא יודעים כמה שאני מתרגשת מהמעבר. אתם בטח יודעים איך זה לקום כל בוקר, לאותם פרצופים, לאותו מסגרת משעממת שהיא אותה דבר כל הזמן. איך זה להסתובב עם אאותם האנשים, איך זה לשמוע את אותן בדיחות ממוצות, זה מחרפן! פשוט נראה לי שזה הדבר הזה שכל כך חיכיתי לו. שכל כך רציתי שהוא יבוא כבר. זה אומר, ששנה הבאה, אני לא אלמד יותר ב"זלמן ארן" אלא ב"כנות"!!! ב25 אני הולכת לסיור שם, ב25 אני עושה ראיון, ב25 אני עושה מבחן, ואולי... ואולי... וכל כך מחכה לזה כבר. שעה רכיבה בשבוע!! ושעתיים תאוריה בשבוע!! אני מחכה לזה.

אני חייבת גם ללמוד רוסית. מצחיק, לא? אבל לא איכפת לי! כל כך לא איכפת לי!! אני רק מאושרת עכשיו, עם הספר שאולי ייצא, והחטיבהתיכון... =]!! כל כך חיכיתי לדבר הזה שירעיד אותי. והוא סופסוף הגיע!!