כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

יותר נפשית. חולה מהכל. הכל עושה בחילה. כל ה... צביעות? מרגישה שלא משנה לאן אני הולכת הכל כלכך מאולץ ולא אמיתי. אנשים מתייחסים אלי, כי ככה זה... כי צריך. מרגישה חרא כזה. כאילו האדם היחיד שבאמת דואג לי, זו... אני. נמאס לי מהכל. מרגישה לחץ עצום. וזה לא שהלימודים לוחצים עלי. וזה בטח לא החוג, הרי למדתי את כל הטקסטים לשיעור הדרמה הבא. זה לא שיש לי איזו פגישה מתוכננת עם חברות. אני לא במועצה, אז זה אומר שאין לי שם משו לעשות. אבל אני עדיין מתמוטטת. מתחת... לעומס שבי? יכול להיות. יותר מדי רגשות, לא מספיק מקום. אפחד לא יבין. אולי זה מה שאני צריכה כדי להרגיש טוב? מישהו שאני לא אצטרך להסביר לו כל דבר אלף פעם. מישהו שיבין. נמאס לי לדבר עם הפה. רוצה לדבר עם העיניים. רוצה לדבר עם האיבר הכי פחות סטנדרטי. רוצה שמישהו יסתכל בעיניים, ויראה שם משהו. ולא, לא משהו עצוב. כי זה לא קיים. אין בי עצב. ממש לא. יש כאב. מין כאב כזה מוזר, שהולך וגודל. ובאמצע הלילה, מתפוצץ כמו בלון... בדמעות שקטות של כאב... אולי זה באמת מה שאני צריכה. מישהו שיסתכל עליי, ויקלוט שאני לא בוכה מתוך עצב, שאני בוכה מתוך הרגשה מעיקה, שהיא לחץ של רגשות. ושיבין שדמעות לא יעזרו. ושאפילו לא שק איגרוף יעזור פה. רק הבנה מלאה. של 100%... ואל תגידו שאתם תבינו. גם אם זה באמת מכוונה טובה של לעזור. אתם לא תבינו. כי את לא חווים את מה שאני חווה. ותגידו שכן. תגידו. אבל אני מאמינה שלכל אחד יש כאב שונה. ואל תגידו שהוא לא שם. הוא שם. אצל כל אחד ואחד מאיתנו. אז יש את אלה שמתעלמים ממנו. איכשהו. ומסתירים אותו, ומכסים אותו בכלכך הרבה שמחה צבועה. כלכך הרבה שמחה צבועה, עד שאפילו הם מאמינים שהוא נעלם. יש כאלה שלא חושפים אותו, מעדיפים להשאיר אותו בפנים, ולהראות שהכל טוב. למה? אני עושה את זה כדי לא להתפרץ. כי אם אני אתפרץ, זה לא יהיה טוב לאפחד (זה לא שאני מרביצה יותר מדי  חזק או משו)... ויש כאלה שגם חיים עם זה בפנים, וגם חושפים את זה החוצה (חלקכם בטח ישמח לקרוא להם "פריקים"), אז אולי הם אמיצים, לחשוף כל כך הרבה מעצמך. ואולי הם פחדנים, אין להם אומץ לשמור משו בפנים, כי הם לא חושבים שהם יצליחו.

ולפעמים קשה למצוא את עצמך. ואתה מנסה להתאים את עצמך, לאנשהו. אתה לא רוצה להיות בין הפקצות, ולא בין הפריקים, ולא בין הערסים, ולא בין האימואים. ואתה מנסה להיות עצמך. אתה מנסה להיות מהחבורה הזאת, שהם הכי עצמם שיש. אבל לפעמים אתה מרגיש שאתה לא שייך לשם גם. ואפילו שמבחוץ הם מראים לך שאתה הכי שייך בעולם, ואתה הכי מנסה להאמין להם, אתה עדיין מרגיש משונה. אולי כי כל אחד משונה. כי הרי כולם שונים. אחרי הכל. אבל אתה יותר משונה מזה. ואולי כולם מרגישים ככה? ומה אם לא? אז הם צבועים אלי? או שזה רק אני? הלוואי שזה רק אני! הרי אני לא עד כדי כך שונה! או שכן? אולי הם בכלל לא צבועים אלי? אולי אני באמת חלק מהחבר'ה? ואתה רק מקווה שהם חברים אמיתיים, שלא רק גורמים לך להרגיש שייך בשביל להרגיש שייך, אלא גורמים לך להרגיש שייך, כי אתה באמת שייך... ואז כשאתה מבין שאולי האופציה הכי נכונה זה אשכרה לקטלג את עצמך. אולי להיות חלק מהערסים/פקצות/פריקים. ואז כשאתה נמצא בכל הבלאגן הזה, יש משו שכואב יותר ויותר. מכירים? מקווה שלא. זו הרגשה נורא "Been there, did it"

מקווה ש... עזבו... זה הכל...