כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

קצת נמאס לי. אבד לי קצת החשק ל... הכל.

הכל כזה מבאס. רוצה לצאת מזה. אבל אני לא יודעת איך.

התרגלתי לדכאונות שלי. התרגלתי גם לזה שאפחד לא רואה אותם.

נמאס לי שאנשים חושבים שהם מכירים אותי.

נמאס לי שאנשים חושבים שהם יבינו.

ככה זה. אפעם לא מבינים. אני גם לא מצפה שיבינו.

למה שיבינו? הם לא צריכים להבין. הרי יש להם את החיים שלהם (ואני לא מתלוננת).

נמאס לי מהדכאונות שלי. נמאס!

אין לי חשק להיות בת 13. אין לי מצב רוח.

יש לי רק עצבים לשים ת'ראש. הלוואי.

מבחן ובוחן. סעמק. לא באלי.

גם בחוג כולם מעצבנים אותי. לוחשים.

אנחנו נהיה מול 400 איש והם לוחשים!

נמאס לי מהחוג!! רוצה לפרוש. אבל לא עכשיו. לא עכשיו.

רוצה לבכות. רוצה להשתחרר.

רוצה שמישו יבין. רוצה לדבר עם מישו. היועצת שלנו מפגרת (סתם הערה, שלא תגידו לי ללכת אליה).

טוב נו. סיפור, אני שונאת אותו...:

אלכוהול

עוד שוט אחד נקי של וודקה. הטעם החריף חודר לתוך נשמתה. מקווה שזה יעזור לבעיות להישכח. אבל זה לא עוזר. אולי עוד אחד? שווה לנסות. ממלאת את הכוס הקטנה בנוזל החריף. הפעם עד הסוף. בלגימה אחת מחסלת הכל. זה חייב לעזור. חייב להשכיח את הבעיות. אבל הם עדיין שם. באנחת ייאוש היא דופקת את ראשה על השולחן.

"הכל בסדר?" הוא שואל. הוא רזה והוא גם אף פעם לא שתה. הוא כבר מזמן שיכור. הוא כבר מזמן שכח את הבעיות. היא מסתכלת עליו במבט נואש. למה שהוא יבין? הבן אדם הזה כבר לא יכול ללכת ישר. עוד מעט נופל מהשרפרף.

"עוד אחד נקי, בשבילה." הוא אומר. שיכור שיכור אבל מבין. הברמן מסתכל על הנערה המתוסכלת. ממלא את הכוסית לאט, בעודו מנענע בראשו. היא לעומת זאת, מחסלת את הכל בלגימה מהירה. או.קי. זה מתחיל להשפיע. היא כבר קצת מרחפת... בסופו של דבר אלכוהול זה טוב.

"יין?" הוא שואל.

"בירה" היא עונה. הברמן ששמע פותח בקבוק בירה ושם לה על הבר. היא שותה חצי בקבוק בלגימה אחת. עוד חצי בלגימה השנייה.

"יללא, הביתה" הוא אומר.

היא, כבר שיכורה לגמרי, מסתחררת לכיוון המכונית. בקושי מכניסה את המפתח לחור המנעול שבמכונית, גם ההתנעה היתה משימה לא קלה. הם מתחילים לנסוע הביתה. וברגע אחד מהיר, של טעות, הם כבר יחזרו הביתה.