אל תקראו, אם אין לכם עצבים לבלבולי מוח. אתם גם לא חייבים להגיב.
אוף, שוב אין סיבה.
אין לי מה לכתוב.
הכל חרא.
אבל אני בדיכי, אז זה לא כזה חרא, נכון?
מתחילה להתעצבן.
חייבת להירגע.
לא רוצה.
חייב להיות קצת דיכי לפעמים. לא?
כי הרי, אם כל הזמן תהיה שמח, אז מה זה משנה.
צריך להיות עצוב, כדי להיות שמח.
מרגישה לבד. למרות שאני לא לבד. יש לי אנשים שאוהבים אותי.
ואני כלכך עצבנית עכשיו.
נפרדת מעדי. זהו. לא רוצה לדבר איתה.
חברות טובות. נכון. אבל זהו.
היא לא... אני לא סומכת עליה.
נראה לי שהיא לא סומכת עלי.
איזה נראה לי?! היא לא סומכת עלי.
היא מעצבנת אותי.
יותר ויותר.
ולמרות שלמדתי לא לצפות ממנה לכלום.
נמאס לי לדבר איתה, נמאס לי מהסיגריות שלה.
אבל היא לא אשמה, כי נמאס לי מהכל.
אני לא צריכה להתעצבן עליה. לא אשמתה. ואולי כן.
אשמתה? יכול להיות. אולי אני בדיכי הזה בגללה.
אולי. לא נראה לי.
מפריד. נקודה.
יש אולי אלפי סיבות לזה שאני רוצה לעזוב את הבצפר המזדרגג הזה! ועד כמה שהבצפר הזה אמור להיות על רמה, יש בו כלכך הרבה דברים שמעצבנים אותי. אני לא מתלוננת על המורים (אבל על המחנכת כן!), לא על היועצים או אבי הבית (אבל על היועצת שלנו ועל אב הבית החרמן, כן!). זה האווירה. זה הבנות (הפקצות). עזבו. אין לי חשק.
קראו את הפוסט הקודם.