כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

נשבעת. כבר לי נמאס מעצמי. איך זה שלאחרים לא נמאס ממני? אני חייבת להודות שיש לי חברות נפלאות.

אין לי כוח אליי. באמא שלי. אני כל הזמן מתלוננת.

אפעם, אבל אפעם מרוצה מעצמי.

אין לי כוח לעצמי.

אין לי עצבים לאף נשימה, מצמוץ, מילה או צעד שלי.

אני חייבת להתחיל להבין שלחיות זו מתנה.

כי זו מתנה.

אבל תמיד יש לי בראש שזו קללה.

וזה לא.

חלק מהאנשים מבינים שזו מתנה.

רק חבל שאני לא.

תגידו שזה בשליטתי.

אבל זה לא. כלכך הרבה דברים שקורים בי והם לא בשליטתי.

ואני לא מתחמקת מהאחריות כשאני אומרת שזה לא בשליטתי.

כשאני בדיכאון, אני חלשה.

כשאני בדיכאון אני עושה שיעורים.

שמתי לב שאני פשוט מתנהגת מוזר כשאני בדיכאונות שלי.

ביזאר.

רוצים דבר באמת ביזאר? מישו בן  20 ניסה להתחיל איתי. ביזאר.

הייתי בדרך לחוג, ופתאום מישו הולך לידי. אני מוציאה את האוזניה של הmp.

אני:"מה?"

הוא:"מה?"

(אחרי דיליי) הוא:"איך קוראים לך?"

אני:"עניינך?"

(אחרי דיליי)אני:"בן כמה אתה?"

הוא:"20"

אני:"אתה מודע לזה שאני בת 13?"

הוא:"מה? סליחה... אני לא ידעתי. מצטער" (הוא ממש ממש הצטער)

כתבתי סיפור חדש. אני ממש ממש ממש שונאת אותו. אז אם אתם לא אוהבים אותו (ותגידו את האמת), אז אני אמחק אותו (כבר מחקתי סיפורים שלא אהבתי בעבר):

הקיוסק של אלוהים

"מה קורה, גבר?" אמר איש לבוש שמלה לבנה.

"הכל טוב, אח שלו! איפה היית? כבר איזה תשעים שנה אני מחכה לך!" אומר איש לבוש שחור, העומד מאחורי הדלפק.

"שמונים ותשע, אני מבקש." אומר האיש לבוש הלבן.

"אז מה, מה מביא אותך אליי?"

"דום לב..."

"וואלה? זו כבר הפעם השלישית שלך!"

"כן..., אין לי ממש מזל בקטע הזה"

"טוב, אז בחרת כבר חבילה?"

"לא, אני אסתובב עוד קצת פה..."

"בואנה, תגיד לי, לא היית פה לפני 15 שנה?" אמר האיש לבוש השחור מאחורי הדלפק.

"אני?" שאלתי.

"כן, אלא מי?" הוא שואל ומתיישב על הכיסא שמאחורי הדלפק "מה מביא אותך אליי אחרי 15 שנה?"

"אה... אני חושב שתאונת דרכים..." פתאום אני מתחיל להיזכר. המקום הזה נראה לי מוכר. את התאונה אני זוכר. אבל עכשיו נזכרתי איפה אני.

"אל תגיד לי ששוב היית בבר!" האיש מאחורי הדלפק, הלא הוא אלוהים, קטע את מחשבותיי.

"נו מה אתה חושב?" זו לא פעם ראשונה שלי, שאני מת ככה.

"תשמע, אתה חייב להפסיק לנהוג שיכור! זו הפעם העשירית שלך!" האיש לבוש הלבן מסתובב ושואל  "אתה מת כבר 10 פעמים?"

"למען האמת 15" אני עונה

"אני מת רק 5 פעמים! כל פעם אני חי עד הסוף!" הוא אומר ופונה לאלוהים "אני אקח את זה".

"חבילת ספורטאי מפורסם... יפה! הלכת על קלאסה הפעם..."

"הנה, 71 שנים." אומר האיש לבוש הלבן

"איזה 71, זה 80!" אומר אלוהים

"אבל אני פורש באמצע!"

בעוד הם מתמקחים על המחיר אני מתחיל להסתובב בחנות. לא נשארו לי חסכונות מהמוות הקודם שלי, או מהאחרים. זה נורא פשוט למען האמת. אני מקבל את סכום השנים שאני חי כדי לקנות לי חבילה לחיים הבאים שלי. בינתיים אני בחובות של 3 שנים לאלוהים. אני מחפש חבילה שאני יכול לקנות ב12 שנים. הדברים היחידים שאני יכול לקנות זה חבילת נרקומן, חבילת זמר כושל, וחבילת תלמיד גרוע שרב עם ההורים.

אני אקח את זה.

"תשמע, זה פעם אחרונה שאני מוכר לך את זה. פעם הבאה אתה מקסימום הולך על הזמר הכושל."

"בסדר נו, רק תמצא לי אמא" הוא עושה בדיקה מהירה במחשב, ואני הולך מאחורי המסך השחור. שלפתע נהיה אור לבן. ופתאום כואב לי, ואני בוכה, צורח. ואישה מוזרה לוקחת אותי לזרועותיה, ומחבקת אותי, ומנחמת. ואני? כבר מזמן שכחתי מהחנות של אלוהים.