כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

מקצוע            ציון    התנהגות

תנ"ך            |  85  | טוב מאוד

ספרות          |  92  | טוב מאוד

לשון             |  100 | טוב מאוד

היסטוריה       |  90  | טוב מאוד

מתמטיקה א'  |  90   | טוב מאוד

מדעים          |  82   | טוב מאוד

אנגלית א'1   |  87   | טוב מאוד

ערבית א'      |  90   | טוב מאוד

חנ"ג            |  90   | טוב מאוד

מורשת         |  92   | טוב מאוד

אחלה תעודה, לא?

"חיים שלמים משקיות של פלסטיק

והם מושכים לי בקצה של החולצה" (החברים הישנים שלי, מילים ולחן-עברי לידר)

אני מרגישה שהחיים שלי מנסים להפוך אותי ליותר רדודה. כאילו החיים רוצים אותי יותר רדודה, ויותר שטחית. כאילו החיים מושכים אותי לרדודים כדי להפוך אותי למה שאני לא.

אח שלי עכשיו בטח כבר על המטוס להודו (הוא היה אמור לעצור איפשהו בדרך בירדן, נשבעת!). ואמא שלי התעקשה להישאר שם עד שהמטוס המריא! כאילו משלוש היינו שם, עד ארבע וחצי עשינו "צ'ק אין" (chek in, סתומים) ושתינו קפה. ולאבא שלי (הלחוץ) היה נורא חשוב שהוא ילך באיזה 4 וחצי לטרמינל (שאח שלי היה צריך לטוס לעלות למטוס ב5), אז האווירה היתה קצת לחוצה, אבל בסופו של דבר נתקענו שם עד 5 וחצי.

והיתה לי התקפת מוזה היום. 3 סיפורים חדשים! והחלטתי שאני מפסיקה לפרסם פה סיפורים, מתוך חשש לזכויות יוצרים. ולמרות שכתוב למטה שזכויות היוצרים שייכים אך ורק ל"זאת ש"מנסה" להיות אופטימית" אני עדיין קצת דואגת. אז זה סיפור פרידה (כמו השיר "זה שיר פרידה" הבנתם? משחק מילים שנון ביותר!)

מקום