כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

זה כלום. זה נובע מהפחד של אנשים למות. נובע מהפחד של אנשים לחשוב שכל מה שהיית בחיים האלה זה עלה נידף. לא יודעת למה אנשים בוכים כשמיהשהו מת. כי מה אנחנו? מה הוא היה? כלום. לא ייזכרו אותנו עוד 10, 11 שנים. כי לא היינו כלום. אנשים מתים ימשיכו לחיות רק בתוכנו. וגם אנחנו נמות בסופו של דבר. אנחנו חלק ממערכת, כלכך גדולה, וכלכך אינסופית, שכל אחד ואחד מאיתנו, זה חלק כלכך פיצי וכלכך קטן... אבל, הרי מה מרכיב את המערכת הזו? אנחנו. כל אחד ואחד מאיתנו, מרכיבים את המערכת, הרי אם כל אחד היה רואה את החיים כמערכת ענקית, וחושב שהוא כלום, כולם היו מתאבדים. אבל מה יקרה אם כולם יתאבדו? לא יהיה כלום. Nothing.

המטרה שלנו בחיים, זה להוליד ילדים. זה פאקינג לזרום עם החיים ולא לחפש את משמעותה. כי כשאתה חושב, הנה, אני אחיה 90-100 שנה, אני אמות. אבל למה?! למה לי לחיות את ה90-100 השנה האלו, אם אני לא משנה כלום? אבל ילדים. יוצרים את דור ההמשך עד שאתה מגיע ל90-100 הללו. וגם הם יצרו עוד אחד ועוד אחד. אבל רק לחשוב על זה. אנחנו בסך הכל עלה נידף. אנחנו קטנטנים לעומת החיים. ולכן כלכך חשוב להנות. כי לאף אחד לא יהיה איכפת איך אתה העברת את החיים שלך, ואפעם לא תהיה לך את ההזדמנות לפצות על זה.

☻☺☻☺☻☺☻☺☻☺☻☺☻☺☻☺☻☺☻☺☻☺☻☺☻☺☻☺☻☺☻☺☻☺☻

אני חוזרת רשמית לפרסם פה סיפורים, אבל אני לא אפרסם סיפורים חדשים. אני אפרסם סיפורים שכתבתי לפני שנה בערך. שהם קצת יותר ילדותיים (לפי דעתי) מאלה שאני כותבת היום....

דניאל

"ממתי אתם חברים?" הייתי שומעת עשרות, ואולי מאות פעמים. וכל פעם הייתי מהרהרת וחושבת, אבל אף פעם לא זכרתי בדיוק ממתי היינו חברים. לפעמים אני חושבת שאנחנו אחים, כי תמיד הינו ביחד. אהבתי אותו, אהבת אחים. לא היה לי איכפת שנגררתי אחריו, לחברים שלו, אל ה"בנים". הייתי מסתובבת עם בנים אפילו בגן, כשהיו לי חיידקי בנות, ולהם חיידקי בנים, לאף אחד לא ממש היה איכפת. לי היה שיער קצוץ, ככה אהבתי. לא יודעת למה. לו היה שער ארוך. ככה הוא אהב. לא יודעת למה. שיחקתי עם הבנים כדורגל, והייתי כמעט הכי גרועה, רק דניאל היה גרוע יותר ממני. בגלל זה תמיד היינו שוערים. בזה, לעומת זאת, הייתי טובה, אבל דניאל גם בזה היה גרוע המסכן. בכתה ז', אף אחד מהמורים לספורט באמת קלט שאני בת, אם זה היה בגלל השיער, או בגלל שהייתי "שטוחה", או בגלל שאת כל בגדי ירשתי מאחי הגדול,  אז הייתי מתגנבת לשיעורי הספורט של הבנים ומשחקת איתם כדורגל.

בכתה ח' הייתי הולכת כל הפסקה לפינה הזאת שאין בה מורים ומעשנת עם דניאל וכל החברים שלו. ואחרי בית הספר, הייתי הולכת עם דניאל וכל החברים שלו לאכול פיצה או פלאפל. אבל אפילו כשהייתי עם דניאל והחברים שלו, כולם יכלו לראות איכשהו שהקשר ביני לבין דניאל היה שונה. שונה מהקשר שלי לחברים של דניאל. לא היה לנו משהו רומנטי, היה לנו משהו יותר כזה של אחים.

לדניאל ולי היתה פינה, פינה כזאת שאף אחד לא ידע עליה. זה היה בבניין שהיה אמור להיבנות אבל הופסק באמצע, והיה מוקף בגדר מתכת גבוהה. אני ודניאל מצאנו פרצה קטנה, והיינו עוברים שם. בקומה השנייה היה מקום נוח. היה לנו שם מקרר קטן, כורסא רדיו, ואפילו טלוויזיה. אני לא ממש זוכרת איך העברנו את כל החפצים האלה דרך הפרצה, אבל עשינו את זה, וזה היה העיקר. לפעמים הייתי באה לשם לבד, בלי דניאל, פשוט יושבת ובוכה, ותמיד, אבל תמיד, אחרי פחות מעשר דקות היה דניאל מגיע. שאלתי אותו תמיד איך הוא ידע שאני פה, והוא רק אמר "לא ידעתי, פשוט באתי."

הבנו זה את זה בלי מילים. היינו מנהלים שיחות שלמות רק עם העיניים. כשהייתי באה אליו עם שאלה הוא היה מסתכל עלי, עם העיניים החומות והעמוקות שלו, ואני כבר ידעתי את התשובה.

היינו נפגשים, אני והוא, כל בוקר, בגינה שקרובה לבית שלי, והולכים לבית הספר ביחד.

לפני שבועיים הוא לא הגיע. היה באותו יום בשעה ראשונה מבחן בערבית, הוא בטח מבריז, כמו תמיד, חשבתי. אבל הוא לא הגיע בשעה השנייה. אולי הוא לא רצה לבוא, כי בשעה השלישית יש בוחן במתמטיקה. אבל גם בשעה החמישית הוא לא הגיע.

במשך כל השבוע הוא לא הגיע לבית הספר אז הלכתי אליו הביתה.

דפקתי בדלת, אמא שלו פתחה עם עיניים נפוחות.

"מה... מה קרה?" גמגמתי

"ד... ד... דניאל שלי... נעלם" היא אמרה

"מה?!" הייתי המומה. זה היה הזוי!

"כן... המשטרה מחפשת אחריו, והם לא מצאו אותו..."

"איך... איך לא ידעתי?"

"לא... לא רציתי לפגוע בך, אז לא אמרתי."

הייתי בהלם, איך היא לא סיפרה לי?! אני והיא מין סוג של חברות כאלה! מה עבר לה בראש כשהיא לא סיפרה לי!?

רצתי מהר לבניין הנטוש, דניאל לא היה שם. התחלתי לבכות, קיוויתי שהוא יבוא, כמו תמיד. אבל הוא לא בא. כעסתי עליו שהוא לא הגיע ולקחתי קרש ישן שהיה זרוק בפינה והרבצתי איתה בכל דבר אפשרי. צעקתי, קיללתי, עד שנרגעתי. התיישבתי על הכורסא ושמתי לב שהיתה קלטת על השולחן. הכנסתי אותה לוידיאו, ופתאום ראיתי את הפרצוף של דניאל על המסך.

"בכיתי, ולא באת," הוא אמר "בכיתי עד שכעסתי כל כך" הוא אמר והניף את השער השחור שלו לאחור "כעסתי כל כך עד שלקחתי מקל והתחלתי להכות איתו, התחלתי לצעוק, ולקלל, ולא באת." הוא המשיך, והדמעות כבר השתלטו לי על העיניים, "אז לא ידעתי מה לעשות. אני באמת סמכתי עלייך, ולא באת. עכשיו אני לבד, ואני לא רוצה להיות לבד. בבקשה תבואי." הוא אמר. יצאתי מהבניין והלכתי, והלכתי, ולא ידעתי לאן, רק הלכתי. והגעתי לבניין נטוש, אחר, שונה לגמרי ונכנסתי בפרצה שמצאתי, כמו בבנין שלי והוא ישב שם ובכה.

"איך ידעת?" הוא שאל

"לא ידעתי, פשוט באתי." ולראשונה, ראיתי את דניאל מחייך.