טוב, אני כבר מזמן התייאשתי להסביר לכם את המשפט החיים חרא, ברגע שתשלימו עם זה, יהיה טוב! אז עכשיו אני פאקינג עומדת להסביר לכם, ואל תגיבו לזה, כי אין לי חשק להבין שנחשלתי שוב...!!
אנשים מצפים. אנשים חושבים שלא משנה לאן תלך יבוא משהו טוב (טוב, לא לכל מקום, אבל להרבה מקומות), וברגע שנשלים עם זה שזה לא יקרה, ברגע שנבין שזה לא יקרה, ברגע שנשלים עם זה שהחיים חרא, ולא נצפה לכלום, נבין שבעצם טוב. (ואני חוזרת, אל תגיבו לזה לקטע הזה, אבל אם אתם רוצים, תגיבו לסיפורים... D=)
אז לאלה שקראו את הסוגריים, אז נכון, יש סיפור... סיפור ילדותי קצת, אבל אני אוהבת אותו...
ירקות
יש הרבה מהם, כמות בלתי נספרת, הם אינסופיים!!!!! הם תוקפים בחוכמה, בהתחלה הם באים מהצד, או שדוכסים אותם לפינות ואז הם הולכים ומתרבים ואז שוב התקפה. לכל מי שעובר יש אותם (חלק יוצאי דופן), הם כמו "שיגעון תורן" רק שלא מפסיקים להשתמש בהם!!!
אוכלים אותם, מקשטים איתם, עובדים איתם, זה הופך להיות טירוף!!!!!
התפקיד שלי הוא לתת דין וחשבון לכמויות ולהגיד לאנשים אשר לוקחים אותם כמה לשלם עליהם. המשרד שלי הוא ממש לידם, ליד הדוכנים בהם הם מונחים, הירקות. כן, אני קופאית וזה משאני חושבת על הירקות אחרי 3 שנים ב'קריירה'...
ואתם יודעים מה? אני גם אביא לכם את
פריקית
מה בעיה של כולם? למה אני לא יכולה להיות מה שאני רוצה... פעם אחת? למרות שכולם עושים את זה, אמא שלי לא מרשה! אפשר לחשוב מה כבר עשיתי? רוצה קצת לק שחור, חולצה קרועה, ניטים, עיפרון שחור מתחת העיניים, קצת ספריי בשיער... זה לא כל כך הרבה!! גם חברה שלי כזאת, זה יהיה כל כך מגניב... אפילו שכולם עושים את זה! אני והיא נהיה מין צמד כזה... זוג פריקיות! וחוץ מזה... אין לי רעיון אחר ויותר טוב לפורים!
עוד אחד? יללא
הלב (ולא, זה לא על מרקו)
פּום-פּום... פּום-פּום... פּום-פּום... פּום-פּום...
ככה זה... כל יום, כל שעה אף פעם עושה משהו מקורי רק פּום-פּום... מעביר את הדם בכל הגוף. למרות התפקיד החשוב לא קיבלתי משהו יותר מעניין חוץ מ... פּום-פּום... פּום-פּום... נראה כאילו לאף אחד לא איכפת מהתפקיד שלי. כלומר כולם מתייחסים למישהו אחר בגוף הגדול הזה. רק הוא!!! כולם יודעים עליו!!! כולם שומעים עליו!!! המח!!!
אבל אני? מי אני? כולם מציירים אותי כדי להראות אהבה ואפילו את זה לא מציירים נכון!!!
אני צריך לעבוד כל הזמן רק פּום-פּום... פּום-פּום... פּום-פּום...
וכשהגוף רץ אני עובד פי שתיים יותר קשה!!! וכשהגוף נהיה זקן? גם אני נהיה זקן!!! ולאט לאט אני מאט ובסוף נעצר ואז כולם בוכים בגללי!!! דום לב גם כן!!! אפשר לחשוב!!! מה אני לא מזדקן עם השנים??? אני לא עובד קשה??? לא!!! ממש לא!!! רק המוח מסכן!!! רק הוא לאט לאט מתעייף ומתחיל לשכוח, אבל זה לא נורא כמו "דום לב"!!!
אז אם אתם רוצים להיות גלגול הבא לב, תחשבו שוב, אתם לא רוצים לעשות כל הזמן רק פּום-פּום... פּום-פּום... פּום-פּום... פּום-פּום...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
טיפקס שחור