כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

עשר אגורות

אנשים עוברים ובוחנים. בוחנים בעיניים קרות. לא ממש איכפת להם. הם לא ממש רוצים לדעת מה שלומך. הם נגעלים. חושבים שאת שונה מכולם, כי הם יודעים שאת שם בגלל הסמים. הם כל כך בטוחים ומשוכנעים, שהם אפילו לא עוזרים לך, לא חושבים שאת שם בגלל סיבה אחרת כלשהיא. מרגישה כמו בחלון ראווה. כאילו אני פריט שאנשים יכולים לקנות. קודם כל להסתכל טוב, ואז להבין מה זה הדבר המזעזע הזה, שבוהה בהם בחזרה, ומתחנן לעזרה, ואז, כשהם הבינו, שאת בעצם הומלסית שאין לה בית, הם חוזרים להסתכל קדימה וממשיכים.

מישהו שבדיוק קנה כריך עובר, נשאר לו קצת עודף, עשר אגורות אולי, מנסה להגיע לכיסו, אבל התיק הגדול בידו האחת, והכריך השמן בידו השנייה, מקשים עליו, אז הוא זורק אותם אליי. זה מקל עליו. אני שמחה באמת. כי העשר אגורות הללו, הם ארוחת הצהריים שלי.

החיים חרא, ברגע שתשלימו עם זה, יהיה טוב!