כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

תגידי, לא נמאס לך מעצמך? איך את ממשיכה לסבול אותך? למה את לא מתבגרת? למה עוד לא התגברת על עצמך? את תמותי. מתישהו. אם זה יותר כיף עבורך או לסובבים אותך, אני כבר לא יודעת. למה את ממשיכה להיות הכי את, אבל להיות כל כך הם. למה את ברוגז מבפנים על האנשים שחשובים לך? זה לא שזה עושה לך טוב או משו. למה את עדיין משוכנעת שהחברות שלך מתעבות אותך? למה את לא... למה את עדיין חיה? מי כמוך יודע, שהחברים היחידים שלך, זה אלה שיש לך עכשיו. את יודעת שלברוח זה לא הפתרון, אבל את מתרצת את זה בשינוי מסגרת, אז זה בסדר. מבחינתך. את כלכך מגעילה, גם אם לא רואים את זה, לאנשים שאולי באמת אוהבים אותך. אולי תשלימי עם עצמך כבר?

למה לעזאזל צריך חיי חברה? זה אפעם לא עשה לי טוב. אבל זה עושה עכשיו. למרות שתמיד ישנאו, ותמיד יתעבו בתוך הגוש הזה שנקרא חברים, נטו - זה אהבה. מי שצבוע-מפסיד כי הרי בסוםו של יום, הוא מסתובב עם האנשים שהוא צבוע עליהם.

החיים באמת חרא, ואני באמת פסימית, אבל בתוך הפסימיות הזאת יש נקודה בהירה של אופטימיות-כי יום אחד יהיה טוב. יום אחד. וגם אם לא מחר, ולא מחרתיים, ולא עוד שנתיים. יום אחד יהיה טוב. ואם לא, אני אדאג לכך אישית, שאני אבוא ביום האחרון של חייחם, ואעשה אותו ליום טוב. כי יום אחד יהיה טוב. וכל אחד זכאי, ולא משנה מה הוא עשה, להיות שמח. זו זכות טבעית שנולדים איתו.

(I want to fuck the system)

ואני לא בנאדם רע!