כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

אבל לא ממש יצא לי.

סתם.

מרגישה כמו קקטוס שרוצה חיבוק. רצינית. לא יודעת. זה קצת מאוס. מאוס ובודדניקי כזה. מתחשק לי לצחוק. כי זה פשוט מצחיק. כל הסיטואציה המגוחכת הזו. כולנו רוצים את אותו דבר, אבל חלקנו מחוברים למציאות, או שלא מאמינים מספיק בעצמנו.

אני מפריד צנוע, שלא משוויץ בעצמו, כלל וכלל, וממש ממש צנוע, וחושב שהוא המפריד הכי צנוע בעולם, ובגלל זה הוא הראשון, כי לא רוצים מפריד שוויצר.

תבכי, ילדה, תבכי. תבכי את הכאב, ילדה. דמעות זולגות על לחייך ילדה. תנגבי ילדה, דמעות זה חולשה. תקווי שזה יעזור, ילדה. את תמיד ככה, ילדה? בכיינית וחלשה. תשתקי ילדה. זה לא יעזור, ילדה. את לא בוגרת מספיק עכשיו. למה את שותקת ילדה? זה לא יעזור לך. את יודעת את זה, ילדה, נכון? אל תצחקי ילדה! החיים זה לא פיקניק ילדה! החיים זה מה שיש עכשיו. ומה שיש עכשיו, זה... כלום. אין על מה לחייך ילדה! נמאס לי ממך ילדה! תברחי, ילדה! תברחי על נפשך. תברחי למקום טוב. תקפצי כבר ילדה. תקפצי על שארי המוות ילדה. להתראות ילדה. את במקום טוב ילדה. את במקום טוב.

נכון זה שמעלי, מה זה חש ת'עצמו צנוע.

יכולה לבכות, ויכולה להתבגר. מקווה שיש מישו טוב שם בחוץ. בורחת אל שומקום,  ונשארת באותן מקום.

שירים שעולים לי עכשיו-

סוף העולם של אביב גפן "זהו סוף העולם,/ סוף העולם!/ זה התחיל כשהפסקנו לחלום,/ כשהפסקנו כבר לקוות"

ניו רוק עד רפיח של שייגעצ "העולם הזה מסריח/ מניו יורק ועד רפיח/ איפה שלא תסתובב/ תמיד תמצא לך אויב"

אני מנסה, ודגש על זה שאני מנסה, להיות אופטימית. +.