כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

כשאנחנו הולכים ברחוב, ורואים אנשים, זה נראה לכם מוזר? אנחנו פוגשים כל יום לפחות אלפי פרצופים ואנשים חדשים. לכל אחד ואחד מהם יש חיים. יש עבר הווה עתיד, משפחה, דעות, רגשות, אהבות נכזבות, תקוות בפתח, וככה זה לכולם!! האנשים האלה, שהחיים שלהם כלכך רחוקים, אבל כלכך קרובים, נמצאים ממש במרחק נגיעה. "הושט היד וגע בם" (איזה שיר של רחל בלובשטיין), אבל הם עדיין מנותקים ממך מכל בחינה מנטלית (אלא אם כן אותו אדם מוצא אותך נורא "כוסית" ומעוניין להתחיל איתך, ואז הוא מצפה שלא יהיה ניתוק, ואני סותה מהעניין), אבל פיזית הם קרובים אליך. הקטע הזה הכה אותי פעם אחת שמישהו ממש בהה בי. וכשאני אומרת בהה, אני מתקוונת הוא ממש נעץ מבט. ואני, פשוט נעצתי לו מבט חזרה והמשכתי ללכת, וכמעט אמרתי לו משו, אבל הקטע הזה, שהוא כלכך קרוב, ואם הוא רוצה הוא יכול פשוט להכניס לי מכות, מוזר קצת, ומבהיל. האנשים האלה, הם הניצבים בסרט החיים שלכם, אבל אתם ניצבים בסרט החיים שלהם. הם לא יותר מדמות, זהו. אבל רק המחשבה שלכל אחד ואחד שאתם רואים ברחוב, ממש ממש חיים, מוזר לי.

ואני, שדעותיי כנגד או בעד אלוהים אינן מגובשות, רק מרחמת על אלוהים. כי, לכל אחד ואחד מהם יש חיים, ואלוהים אחראי על כולם?

זה לא שאני מפגרט או תיפשה, פשות לא מטלהבט מהחוחמה שלי... (צנואה...)