כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

איך זה שאת מנסה להיות בסדר עם כולם, אבל כשאת מנסה להיות בסדר עם עצמך את תמיד מגעילה עם כולם?

למה אנשים מחפשים אהבה? "כי הביקוש לאהבה לא יסתיים לעולם" (איזה שיר של איזהמישו). אבל, אנחנו באמת צריכים את זה? כאילו, למה אנחנו, לא מספקים את עצמנו?

הזמן עובר מהר. החיים שלי עוברים מהר. אמא'לה.

געגועים תוקפים אותי. געגועים למשו, או למישו שאף פעם לא פגשתי.

אני מתחילה להיקשר לסידרה "אחים ואחיות". פעם אחרונה שנקשרתי לסדרה כלשהי, כמעט בכיתי שנגמרה העונה.

אני מתחילה להתאהב בעצמי. למרות שהוכח מדעית (נראלי) שאפשר להתאהב, אני מתחילה לפחד שאת האהבה שלי, אני כבר אמצא, או שאהבה בכלל לא קיימת. אני תמיד פה. ואני חייבת לחיות עם עצמי ועם החסרונות שלי (חברות של יעידו שיש לי יותר מדי).

אה, כן. רק רציתי למסור לעצמי, שאני סתומה, ובאמת לא נורמאלית, ושאני לא מדברת מניסיון, אבל לסמוך על עצמך, זה הכי כדאי. ושאל תשכחי, יש לך את מי שאת צריכה. יש לך אותך. ואת, האדם הכי שלם נפשית (למרות הפיצול) שאני מכירה.

ואל תשכחי, זה לא ששונאים אותך, את פשוט לא אהובה.

Screw you gyes, I'm going home