כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

נמאס לי. ממה? לא יודעת. מהזלזול? של מי? שלי, בעצמי. מהכעס? אין לך מה לכעוס, יש לך לאהוב.

ברי סחרוף טווווב. אומן. מכל נקודת מבט.

עוד פוסט מבולבל. גורם לי לחייך.  זה כיף להיות אופטימית. זה מוזר שאני לא חושבת על המוות? החיים זו הרי מחלה. מתים מזה. אז אני חולה. אם זה מנטלית, או פיזית, זה כבר למדענים שרוצים לדעת למה אנחנו פה. אז למה אני לא חושבת על הסוף? כי זה רחוק? או כי זה קרוב, ואני פשוט מכחישה?

אני משנה מסגרת, בורחת מהשעמום. YAY לי. D=.

תחייכו, הכל לטובה, ואם לא, לפחות תהפכו את זה למשו טוב.