פריקית. לא במובן הסטיגמתי. במובן המוזר. אני אשכרה פריקית. מוזרה כזו. לא מיוחדת. מוזרה. או שאולי שאני נורמלית, וכל השאר פריקים. למי איכפת?!
ד"א. אני לא מאושרת. אפחד לא מאושר מספיק זמן כדי לספר על זה. אושר זה רק בעבר, או שזה בהווה, אבל אז למי יש חשק לספר על זה, בזמן שאתה עסוק להיות מאושר.
סיפור, קצת מטורף, אבל סיפור זה סיפור לא? והוא גם די קצר.
סכיזופרנית
טריקת הדלת השתיקה את הבית.
את נעלת את הדלת. ואת נשברת. לאט לאט הדמעות הרטיבו את הכרית. ואת בוכה. והם ממשיכים להתעצבן כי נעלת את הדלת. את אומרת להם שילכו כבר. אבל הם נשארים לעמוד בחוץ. כמו זוג סתומים שכל כך נמאס לך מהם. הם תמיד כאלה. משגעים. מעצבנים. מחרפנים. את לא מתרגשת יותר מדי. את כבר התרגלת. "לכו מפה!" את צועקת להם. את יודעת, שאם תצעקי עוד פעמיים, הם ילכו. אבל קצת נעים לך שהם פה, ושאיכפת להם ממך. כי בדרך כלל, הם צועקים עלייך. לא מקבלים אותך. סכיזופרנית, כמו שאת.
בסופו של יום אנחנו כולנו נמות. עד אז, בואו נפיק ממעט החיים שלנו את הטוב יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
טיפקס שחור