באלי לבכות. כלכך כלכך. אבל אני לא. כי אני שומרת, כי אני אוספת, כמו תמיד, ואז מתישהו זה יתפרץ, אולי מחר, אולי מחרתיים, אולי עוד שבוע, אולי חודש. אני חייבת להפסיק עם ההרגל הנוראי הזה, אבל אני פשוט לא יכולה. ההצגה הלכה מדהים. נגמר, עבר, אבל אני עדיין מתרגשת.
באלי לצרוח לכיוון העולם, לומר לו שוואלה, יש עוד מישהי שאוהבת את עצמה מספיק כדי לא לגלח ברגליים, ועוד מישהי שלא עומדת כל יום ותופסת את השומנים שלה (למרות שיש), ומביעה גועל. יאי.
נתנו לאיתי את מה שהכנו, פלקט ענק כזה עם תמונות שלנו. היה מדהים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
טיפקס שחור