כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

חולשה או לא, הבכי הזה יהרוג אותי בסופו של דבר...

דה ז'ה וו מתורף על תקופת חיים.

שונאת. שונאת. שונאת. מה שגורם לי לבכות גורם להן לצחוק. וזה פוגע.

עוד קטע כתיבה:

כמו פרח הוא פורח בתוך נפשה. ניצנים חדשים של כעס צומחים בתוךתוכה. וכעס שלא יימיר את עצמו בכלום. לא לבכי, לא לצחוק, ולא לרגש. יישאר כמו שהוא. ורק כשתצרח גבוה אל תוך השמיים הוא ינבול. אבל אין לה אומץ. הכעס שם בפנים והוא כנראה יישאר שם לנצח. תנסה להמיר אותו בכל דבר שרק תוכל, אבל זה לא יעבוד. זה אפעם לא עובד. רק לחשוב על זה מעלה לה את הדמעות בעיניה. שובר אותה, מפרק אותה. לאט לאט. וזה רק עניין של זמן עד שתיראה כמו תמונה של פיקאסו. או אולי אפילו יותר גרוע.

"כשאלוהים ברא את החושך,

הוא ברא לנו ירח,

שנראה איך שאנחנו - בודדים" (אור הריח, אביב גפן)

זה כזה נכון.

"איפה שלא תסתובב

תמיד תמצא לך אויב" (ניו יורק רפיח, שייגעצ)

זה גם נכון, אבל פשוט צריך להתעלם.

"ויהי אור"