כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

הן לא מבינות. הן פשוט סתומות.

הן חושבות שהן מכירות אותי.

הן חושבות שהן מבינות אותי.

הן חושבות שהן יודעות מה טוב בשבילי.

הן חושבות שהן מודעות למה שעובר עלי.

הן חושבות שהן יכולות לעשות לי טוב.

הן חושבות שהן יודעות על מה אני צריכה להלחם כדי להרגיש טוב.

אז זהו. שהן לא. ממש ממש לא.

וזה כזה מעצבן.

המקרה הספיצפי הוא מקרה ילדותי, אז בואו נתעלם, אבל זה תמיד קורה.

וכן, אני מדברת אליכן, My dear friends.

-

אוף. אני סתומה.

אני מתחילה כבר לסגוד למעבר בית הספר הזה.

זה אולי אחד הדברים הטובים ביותר שקוראים לי ברגעים אלה.

ואני חושבת על הכל יותר מדי. בוכה מדי פעם.

נפגעת בגלל מה שאומרים. כל מה שאומרים.

-

מחייכת ביום בגלל הידיעה שיום אחד יהיה טוב.

בוכה בלילה בגלל שעכשיו רע לי.

מתמודדת עם החיים, כי אני חייבת.

מתחרטת על ה7.8.93. כי ביום הזה נעשתה טעות.

-

העולם מתמלא ביותר מדי אנשים סתומים. אנשים ממש טיפשים מציפים את העולם שלנו, ואנחנו חיים כאן, מסתגלים לאט לאט לקצב.

-

דמעות מציפות עיניים תמימות. עיניים ששייכות לגוף, שלא עשה שום דבר רע בחיים שלו. עיניים טהורות.

דמעות זולגות על לחיים עגולות. לחיים ששייכות לילדה, שהחיים לא עשו עמה חסד. לחיים טהורות.

דמעות חודרות לתוך פה ורוד. פה ששייך לנפש טובה. נפש שלה רק כוונות טובות. פה טהור.

דמעות נוחתות על הרצפה. רצפה שכבר יש עליה שלולית. שלולית של מים מלוחים, מעורבבת בדם.

-

החיים לא חרא. החיים דווקא די סבבה. תלוי מה אתם עושים איתם. אם תחייכו, אני מבטיחה לכם שיהיה לכם טוב. אם תבכו אז יהיה לכם חרא. תעשו כמוני. תחייכו ביום, כדי שתהיו שמחים ביום, ותבכו בלילה, כדי שתהיו עצובים כשאתם ישנים.

תתעמו מכל העולמות-תהיו אתיאסטים מאמינים

(ולאלה שאלוהים לא העניק להם יותר מדי מוח-אתיאיסטים זה אנשים נטולי אמונה)