כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

את מה שאני מרגישה.

אז החלטתי לעשות מעשה. אולי קצת פטתי, ואולי קצת עלוב, אבל אני יכולה להבטיח לכם, שזה יגרום לכמה אנשים בעולם הזה לחייך.

אני אדם כלכך דוחה, ומגעיל, שלא יודע להעריך את מה שיש לו. במקום לומר תודה ובאמת להבין שלא יכולים להיות לי חברים יותר טובים, ובמקום להבין שאני מוקפת בכלכך הרבה אנשים שאוהבים אותי אני מתלוננת. אני לא יודעת אם הייתי יכולה לבחור לי סביבה יותר טובה של חברים, חבר'ה, משפחה, חיים.

מזל טוב לאתי. שוב יש לה חבר בגודל בית (זה אותו אחד), והפעם נראה לי שהם יחזיקו מעמד יותר זמן. אני באמת שמחה בשבילה. והיא באמת שמחה איתו.

אני מזוכיסטית. יש משהו בכאב הזה שגורם לי להרגיש חיה. אני לא חותכת את עצמי או משהו, בשום פנים ואופן, אבל כשאני סובלת מבחינה פיזית, אני לא יכולה שלא ליהנות. זה קצת מוזר, קצת מפחיד, אבל זה קורה.

תתנסו מכל העולמות, תהיו אתיאיסטים מאמינים.