כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

זהו, אם אני לא מתכננת לעדכן מחר ב4 לפנות בוקר, אז אני די משוכנעת שזה ה-פוסט האחרון שלי לפני הטיסה.

השיחה הזו, רק עצם זה שהיא התקשרה, רק לדעת שאיכפת לה, כיף כלכך כלכך לדעת שלמישו איכפת מזה שאני טסה.

אני היחידה שמונעת ממנו לחשוב עליה... איך? למה אני? אני באמת מיוחדת?

זה בלתי נתפס, השעה 20:47, ובעוד בערך 12 שעות, פחות או יותר, אני על מטוס. יאי. :).

ואני לא מפסיקה לחשוב עליו, ואני לא מכירה אותו.

ואני לא מפסיקה לחשוב על השני, וגם אותו אני בקושי מכירה...

הSony Ericsson W850 כלכך, אבל כלכך שקסי.

תמונה יפה שלי, לשם שינוי-

גם פה לא ממש רואים את המוהיקן, אבל הוא קיים. Belive me.

אני אוהבת לחיות. פאק. זה כלכך כיף. זו כזו זכות.

אביב גפן... כזה עמוק. אני מקשיבה לו, למילים, ונהנית. החכמה שלו, היא משו מיוחד.

החיים יפים? יפים. אז למה אנשים לא מחייכים?