כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

יופי. נורא בוגר. נוראאאא. (אל תשאלו, זה ביני לבין עצמי, אולי גם אנוכי נוכח שם איפשהו, אבל בתכלס, רק אני ועצמי).

דניאל? המשרד מרגיש כל כך ריק בלעדיך (יש רגעים שאני אפילו מתייקת! איפה אתה, דניאל? איפה?!)

אני מתגעגעת לריח של האפטרשייב. יש לך ריח טוב של אפטרשייב

היתכן שיש סיפור אהוב שלא פרסמתי פה?

(נממ... לא.).

ילד בן 7? פירסמתי? פירסמתי.

והנה אני מפרסמת שוב (רק במקרה שלא פירסמתי קודם)

ילד בן 7

"אבא, למה אמא בוכה?... אבא?" שואל ילד בן 7 את האבא שמתעלם ממנו.

"תשתוק!"

"אבל אבא, אמא על הרצפה" ילד בן 7 לא מבין למה אבא לא מטפל באמא

"תשתוק!"

"אבל אבא, אמא בוכה"

אבא מתקרב אל ילד בן 7, במלוא הדרו, ריח האלכוהול נודף ממנו. ילד בן 7 צריך לדעת לזהות ריח של אלכוהול?

"לך לחדר שלך, עכשיו!"

ילד בן 7 הולך לחדר. בדרך ילד בן 7 עובר ליד אמא.

"אמא, את בסדר?"

"כן, אני בסדר" אמא עונה, אבל ילד בן 7 לא מאמין לאמא שהיא בסדר, כי לאמא יש דמעות בעיניים.

ילד בן 7 מסתכל לאמא בעיניים, אמא מחייכת, אבל ילד בן 7 יודע שזה לא אמיתי, כי לאמא מדממת השפה.

"לך לחדר!" אבא צועק

ילד בן 7 ממשיך במסדרון, שמעולם לא היה כל כך ארוך. כשילד בן 7 מגיע לחדר הוא סוגר דלת.

בכי וצעקות נשמעות מהמסדרון, וילד בן 7 פותח את הדלת, רק כדי לראות אם אמא בסדר. אמא עדיין על הרצפה, אבל אבא עומד רק יותר קרוב, החגורה משתחררת ממותניו של אבא.

ילד בן 7 לא אוהב לראות את אמא בוכה.

ילד בן 7 לא אוהב לראות את אבא שיכור.

ילד בן 7 לא אוהב כשאבא מכה אותו עם חגורה.

ילד בן 7 לא נחשף לכלום, ילד בן 7 לא מסוגל לאהוב כלום.

גלגול מחשבות [(על הרעיון של לפרסם את זה לקחתי מ"אין בנאדם פשוט, יש פשוט בנאדם" (ואין קישור, הוא בפעילים)]

כתבתי על דניאל בבלוג, ואז, הכל התחיל:

כן, אז התחלנו עם דניאל ויצאתי חרמנית (ושתקו, אין קשר)

נממ, פוסט מעאפן.

הכל מעאפן.

בא לי לרוץ.

לרוץ לשומקום ולא לעצור. לברוח מהבושה ומהמילים. לברוח עכשיו, לברוח מהר. לרוץ עד שרגלי לא יוכלו לשאת אותי, ואז לסבול עוד קצת, בשביל התענוג. לברוח אל שומקום, לרוץ אל עולם חדש, שעולמות חדשים וטובים יותר ייחשפו לפני כשאני רצה. לחלוף על פני העולמות השונים ולא לבחור באף אחד. לבחור בעולם שלי. לא מתוסבך, לפחות לא יותר ממני. להבין שזו הדרך היחידה. למרות שזה לא נכון. להתמכר לבעיות שלי, שלא ניתנות לפטירה, ולפתור אותם, כולם באותה הדרך, הקלה, הפשוטה - להתעלם. לשכוח מהן. לשקר לעצמי, עד שאני אאמין לעצמי, שהן לא שם. אפעם לא היו, ואפעם לא יהיו. ואם הן יופיעו, אז הן יעלמו.

לעצום עיניים לכל הרוע, ולהתעלם, ולהתייחס לעצמי. רק לעצמי. להפסיק להתייחס אליהם. להתחיל להציב אותי במרכז הבמה. לסגוד לעצמי. להבין שמגיע לי יותר. להבין שאני נעלה. להבין שאני ואלוהים, באותה רמה. להבין שאם אני אשלוט בעולם, יהיה טוב. כי מגיע לי. הו, כן. מגיע לי. להבין שכולם נחותים. שחורים ולבנים כאחד. נקבות וזכרים כאחד. אני? יותר טובה מכולכם.

אבל אני לא יכולה. אני לא עוצמת את העיניים, אני מציבה אותם, את אלה שנקלעו במלתעות הרוע במרכז הבמה. אני מציבה כל מי שלא אני, במרכז הבמה. הם חשובים יותר ממני. אולי, ורק אולי, בינהם יש מישהו, שבניגוד אלי, מעריך את החיים.

אגב, לכל אלה שמכירים אותי (3, או 4?), דניאל הוא מישו מהמשרד, ופאקינג לא סרוסי.