כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

יחי מצבי הכפית.

פאק.

אני אוהבת אותו.

אני שונאת אותו.

חשבתי על משהו.

אנחנו מזדעזעים ממה שהוא לא נורמה.

פדופליה, מזעזע? מזעזע. אבל האם זה אומר שהם אינם בני אדם? האם זוהי באמת אשמתם שהם נמשכים לילדים?

נקרופליה, מזעזע? מזעזע. אבל האם זה אומר שהם אינם  בני אדם? האם זוהי באמת אשמתם שהם נמשכים לגופות?

שלא תבינו לא נכון. אני לא תומכת בזה.

אבל אני לא תומכת בזה שמילים כאלו מזעזעות אותנו. אותי זה דוחה. את כולם זה דוחה. אבל... האם אתם מבינים את הנקודה פה?

אני מזוכיסטית, סדיסטית, ולא ממש מצהירה על עצמי כסטרייטית רשמית.

האם הדברים הללו הפכו לנורמה? אנשים רואים בי בנאדם, כי דברים כאלה יותר נפוצים. התענוגה מהכאב העצמי הפך להיות משהו יותר משוחרר. בדיחות מורצות על גייז, ואף אחד לא מתלונן.

אני לא יודעת אם הייתי יכולה להסביר את עצמי בצורה יותר גרועה מזו (האם זה חוקי להאשים את השעה?) אבל אני מקווה שהבנתם.

יש נקודה שאני אשמח להבהיר.

אני פאקינג מתחרמנת מכניעה.

תודה.

אם צחוק זה בריא, אז זיווגים זה תרופה לסרטן.

אם מוזיקה זה בריא לנפש, muse זה תרופה לחולי נפש.

יחי הפרובקטיות.

נממ. כן.

אם אי פעם אני אכתוב תסריט הוא יהיה פרובקטיבי. נמאס לי מיפי נפש. פרובקטיבי זה אמיתי.

פרובקטיבי מראה את הצד שאנשים כל כך מפחדים להראות.

פרובקטיבי זה הכי אחי.

(אותיות סופיות זה סתם קקי, והמבין יבין)

עוד נקודה שאשמח להבהיר

אל תגיבו.

אני לא באמת רוצה לשמוע תגובות על הפוסט הזה.

היה לי חשוב להבהיר לכם שאני בנאדמ....

עם סטיות.

עם מוזריות.

עם ביזאריות.

ועם הרבה נורמאליות.

אני אוהבת את הבלוג הזה.

גאד.