כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

הסתכלתי היום במראה הגדולה שבחדר שלי.

על עורי רק חזייה וג'ינס. הסתכלתי על עצמי. 

חייכתי.

אני נראית מצחיקה.

בקושי נושקת ל 1.65, לא רזונת. ואפילו שזיקפתי את גבי, ואפילו שהכנסתי את הבטן כמה שאפשר עד שלא היה לי מקום לנשום, עדיין נראתי כמו ילדה. נמאס לי לקרוא לעצמי נערה, אפילו שאני כבר די.

אני לא תמימה. את תמימותי כבר איבדתי מזמן.

אני כבר לא ילדותית. את הילדותיות אני משחררת רק כשאין לי חשק להיות רצינית.

אבל אני ילדה. פיזית.

נפשית אני מתבגרת. לא נערה. אני באמצע. בין לבין.

אני האדם היחיד שמסוגל ללכת להתלבש, לשמוע שיש לי הודעה באיסי,  להתיישב, להתחיל לדבר, ולחשוב "מה לעזאזל רציתי לעשות?!" (ואז כשאח שלי מגיע הביתה, ורואה אותי מול המחשב, ואומר שחבר שלו מגיע איתו, ואז מסתכל עלי כאילו נפלתי על הירח, ואז אני נזכרת לרוץ לשים חולצה)

אמא:"יוני, ירדת עם מקסי (הכלבה שלי)?"

יוני:"לא"

אמא:"וואי! היא לא ירדה מהבוקר, גילה את יכולה לרדת איתה?"

מחר יום אחרון לעבודה במשרד המ**** הזה.

אללה, מסיבה

-כרגיל, ושלומך?

-מצוין

-למה מצוין, אם אפשר לשאול?

-כי התחלתי להיות אופטימית. =]

סרוסי?

בשעה טובה.

מזלטוב.

חייכו, הכל לטובה.

Don't worry, be gay.

עריכה:

מפגר[ת].

דה ז'ה וו?

ייתכן.