כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

אני שונאת שהאצבעות מעקצצות, מתות לנוע על המקלדת, מתות לזוז ולהשתגע בריקוד הפרטי שלהן.

אני שונאת שהראש שלי מכין לעצמו קטעים. כותב לי בראש כתבות שלמות, אבל אפילו לא מסיימם, או נותן לי כיוון אם הקטע שלפני רגע יצרתי זה פוסט או מסמך וורד חדש, שאחרי כמה זמן יקבל שם, וישכב בתקייה שלי, ליד כל שאר הסיפורים?

הראש שלי אומר לי שאני אוהבת אותו. שאני מתגעגעת לכרוך את עצמי סביבו. להסניף את הארומה שלו. שאני מתגעגעת ליד שלו, שתחבוק לי על הכתף, ואני אחבוק לו את המותן, בגלל הפרשי הגובה. שאני מתגעגעת למילים הללו "כמה התגעגעתי" שמלטפות את ראשי, ולהסביר לו שגם אני התגעגעתי, וששום דבר לא מרגיש שלם בלעדיו. שאני מתגעגעת להרגיש בטוחה מתחת לכנפיו, ולדעת שהוא בשבילי, לנצח.

שאני מתגעגעת להסתכל לו בעיניים, ולמצוא אצלו את הנחמה, שמעולם לא מצאתי באפחד אחר. שאני מתגעגעת ללכת איתו, להצהיר לכולם שאני זוג.

שאני מתגעגעת לשלושת המילים הללו, שחודרות כמו חץ אל תוך לבי, עוטפות אותו ברכות. שאני מתגעגעת לומר לו אותם בחזרה, ולראות את הניצוץ בעיניו החמות. לראות שהוא באמת מאושר מזה.

ההוא? לא קיים.

זה הכל בראש שלי.

הכל.

או שאני ממש, אבל ממש נואשת לאהבה (אין מצב).

האצבעות רקדו. עשו את שלהן. אבל יש בהן כוח עד אינסוף.

הן עוצמתיות. בלתי מנוצחות.

יכולות לרקוד לנצח.