כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

פאקניג התחלה חדשה.

מצב הרוח הזה.

הכל קקי.

וסופסוף יש לך סוד.

ופאקינג כולם יודעים עליו. (אתה לא!, וגם את לא! רק מי שיודע, יודע)

והכל נפלא.

משעמם לי.

התאהבו אותי?

עייפתי מלחכות.

עייפתי מלנסות ליזום. עייפתי.

באמת שעייפתי.

נכנעתי. כוחותי נגמרו. נמוגו כלא היו.

עפו כאבק ברוח, נקחדו.

כולם יודעים על זה. אפילו אני. אבל אני משקרת להם. אפילו לעצמי.

הפוסטים הלא ברורים ימשיכו עוד זמן רב.

או עד ש... נממ... כן....

אני במרדף. רודפת אחרי עצמי בניסיון לרצות את כולם. מסתכלת על אחרים, שומעת מה אומרים עליהם, ומנסה להיות כמוהם, או שונה מהם.

אני משווה את עצמי לאחרים. אני מסתכלת על עצמי ועליהם ומנסה להבין כמה שאני... כמוהם.

אני בוהה במראה מבקרת את עצמי, וכמעט בוכה. ונבהלת מעצמי, שלא מספיק לי את עצמי, אני גם ארצה עוד מישו, שיטיח לי את זה בפנים, ואני עוד אהנה מזה!

אני נהנת מהחיים.

ושונאת אותם.

ואני אוהבת את כוווולכם (אותו).