אז בזמן שיעור ספרות משעשע במיוחד המוזה החלה. נזכרתי ביום/לילה שלפני הלימודים, והחלטתי לכתוב את זה. לא הכל אמיתי. אבל זה בהחלט בנוי על משו נורא נורא אמיתי שקרה.
קבלו סיפור חם, הישר מהחברת (הוא עבר קצת במקלדת, אז הוא התקרר, אבל לא נורא)
אגב, זה הסיפור הראשון שנכתב מאז שהתחלתי להיות בת 14. אני מרוצה.
נדודי שינה
נדודי שינה תקפו אותי אתמול בלילה. מתהפכת במיטתי. אני חושבת בזמן האחרון. על הכל. יותר מדי. ואז אני נזכרת. הרבה זמן עבר מהפעם האחרונה. אני מתיישבת על ברכיי נשענת על עדן החלון. העץ הירוק נחשף לפני. עבר זמן רב מאז; הוא נגזם, עליו נשרו וצמחו, ונגזם שוב. חיוך קט עלה על פניי.
"מה שלומך?" לחשתי. הוא לא ענה, כרגיל. רק עליו רשרשו ברוח. "עבר הרבה זמן, אני יודעת, ואני מצטערת" לרגע חשבתי שהוא מקשיב. הוא דמם כשדיברתי אליו. "דברים השתנו בשנה האחרונה, ו... אני נחלשת שוב" רוח חזקה נשבה. והעלים נעו עם הענפים. "סיפרתי לך לאחרונה... כלומר... פעם אחרונה ש... דיברנו... סיפרתי לך כמה שאני מאושרת, כמה שאני מאושרת שהתקופה הנוראה הזו עברה, וכמה שזה הקל עלי, השיחות הללו" חתול יילל אי שם. בטח מחדר האשפה. לא פינו את האשפה השבוע. הם שובתים הזונות.
"אני כבר במשך שנה לא שקלתי את זה... אפילו וזה חזר, במין בום כזה." הוא בכה. אני יכולה להבטיח לכם. כי באותו רגע נשרו עלים מענפיו. הוא הצטער עליי, ריחם עליי, כי הבטחתי לו שאני בסדר.
"מחר התחלה חדשה, אמנם קצת ישנה אבל חדשה. דברים ישתנו, משתנים, הכל כל כך... מוזר" אור נדלק בבית ממול. אישה ערומה בגיל העמידה נכנסה למטבח, מחממת לעצמה משהו במיקרו, ועושה קפה, היא מסתכלת עליי, מחייכת אליי, ולא עושה כלום כדי לכסות את גופה החשוף.
"כואב לי פיזית. בתוכי. כואבת לי הנשמה. היא נקרעת בתוכי. אני מרגישה אותה נהרסת" רוח מיללת עברה בין הבתים.
"סליחה, תודה ושלום" לחשתי, מתכוונת לכל מילה מעמקי נפשי. נפשי ההרוסה. משהו מילא אותי. מילא אותי מחדש. ראשי נחת על הכרית. המשך לנדודי השינה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
טיפקס שחור