כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

-תחייכי

-מחייכת

-תחייכי עוד

-עזוב אותך שטויות, גם ככה זה מזויף.

עברתי על ההיסטוריה שלי.

התבגרתי מאז.

אני מתביישת בעצמי.

שהעזתי לחשוב ככה.

על חלק מהפוסטים פשוט דילגתי.

כי הם פשוט הפחידו אותי ברמת השטחיות שלהם, הרדידות שלהם, הניסיון של -פאק, אני דיכאונית-.

וממתי? 5 חודשים? חצי שנה? החופש הזה שינה אותי.

למי יש מקום שאפשר להיות בו לבד?

אני צריכה את מנת הבדידות שלי.

למה אני משתמשת בתירוצים האלו?

זונות.

כולכם.

ואני. אנחנו.

איכס. "יצירה" גם כן.

נשימה

שאיפה.

אוויר שנכנס אל תוך ריאותיה, וחודרת אל נשמתה. לפעמים היא משוכנעת שהאוויר הוא הדבר היחיד שאי פעם זכה להכיר את נשמתה. כל הבכי שתקוע שם, כבר מגיע לגרון, והאוויר הוא היחיד שזכה לראות את זה. על הכעס ועל הצעקות, שעומדות לה כבר על קצה הלשון, רק האוויר שחדר אל תוך נשמתה יודע. ובקשר לאותן האכזבות שנדבקות אל דפנות הנשמה, ואת העובדה שאי אפשר לנקות אותם בשום דרך, ושלא משנה מה, הם תמיד יישארו שם, רק האוויר יודע.

נשיפה.