כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

אבל כשחיבקתי אותה, עיני דמעו. בלי שליטה. כל העצב שהיא שידרה. אם אי פעם תהיתם איך לא מנחמים, תכירו אותי.

-

אותם הפוסטים. אני יודעת. נטול שליטה.

-

שמעתי רק אלבום אחד, ואני לא יכולה להפסיק לשמוע אותו. כל חלק ממנו זו פיסת גאונות. יש לפחות עוד איזה 10.

-

"אתה יכול להתקשר אלי עכשיו?" אס אמ אס שנשלח ממני ב22:05...

מחרת על הבוקר

שתי שיחות שלא נענו. 22:39. לא פעם ראשונה שאני מפספסת אותו ככה.

-

רומן - "גילה"

אני - "מה?"

רומן - "יש לי וידוי- אין לי איידס"

אני - "גמלי"

אני - "רומן"

רומן - "מה?"

אני - "יש לי וידו- אין לי זין"

רומן - "גמלי"

(נו, אז זה לא היה ממש ככה, אבל זה זה מצחיק)

-

הראתי לאתי את כל סימני ההיקי שלי.

"את ממש מכורה לזה, הא?"

כן. אני מכורה.

חזרתי הביתה לפני חצי שעה, ועוד אחד מתנוסס על זרועי.

אני חייבת להפסיק עם זה.

לפחות לא יהיו צלקות לנצח.

-

יאי! עכשיו יש לי שתי חולצות שמצהירות על כל מי שיעז ללכת משמאלי אשר הוא הומו.

ולוכד חלומות.

וברכה על דיסק (שאני צריכה לראות, אבל אין לי כוח)

ודיסק של אביב גפן (שאני צריכה להקשיב לו, אבל אין לי כוח)

טנקס ספיר.

מתנה מדהימה.

באמא שלי.

-

אם אני אגיד שאני שונאת אתכם...

אתם תאהבו אותי...?

תחייכו!, סעמק.

(עריכה - עוד 42 דקות בשיחה איתו, ועוד היקי. נאף)