חזרנו מיוקנעם. ישבתי מקדימה. בחילות, אתם יודעים. אביב גפן מתנגן לי באוזניות. החלטתי שעד ההופעה אני אחרוש אותו, כי... לא יודעת... יהיה מעניין...
כשאור הירח מתנגן אני חושבת על הפוסט האחרון שלו משהו בנוסח "מי פה באמת אוהב אותי? סעמק". אני אוהבת אותו. אהבתי אותו, לפחות. חשבתי להגיב לו, עם הסמיילי המעאפן הזה שמחבק, אבל הוא מעאפן.
איך אני מסבירה לו שהוא לא יצא לי מהראש במשך חודש(יים)?
איך אני מסבירה לו שמבלי להכיר אותו בכלל פינטזתי על השיחות שלו?
איך אני מסבירה לו שחלמתי עליו חלומות, אירוטיים ורומנטיים כאחד?
איך אני מסבירה לו שגם עכשיו, אני נאלצת להכריח את עצמי לאהוב מישהו אחר, אבל השם שלו קופץ לי לראש?
ואז הגיעה השאלה שהרגה אותי, ששברה אותי
למה אני מסבירה לו?
הוא היה כזה מניאק אליי בשיחות האחרונות אבל מבין.
הוא המופוב, גילה, הומופוב.
זלגה דמעה, שניגבתי מהר. אפחד לא ידע, כולם ישנו, חוץ מאבא שנהג, אבל היה מרוכז בכביש.
מיליארד טועים. יופי. השיר.
"למה את לא שלי... כמו שאני שלך?"
באמת, למה?
היא לא יודעת כמה השיחה הזאת עזרה לי. בין החברים שלי כל כך מפחיד לדבר.
מה מותר לספר?
רגע, היא יודעת?
נדב מבין את שפת הגימל? אבל הוא רחוק, אז אני יכולה לספר לאתי, נכון?
אבל היא? גרה רחוק מכולם. היא לא יודעת כלום על אפחד, ונחמד לדבר איתה.
יוצאים מהאוטו, אני עולה למעלה לשהתין, קצת ג'ל בשיער ויוצאים לדרך.
"איפה אתם?"
"מתחת לבית של לאתי"
אתי היחידה ששמה לב לנעליים החדשות. זה טוב. היא אהבה אותם. אז החלפנו.
"סרוסי בדרך" מי אמר, אני כבר לא זוכרת. אבל קאסי נבהלה בגלל המחשוף הנדיב. הלכנו לשיחים, החלפנו חולצות.
"אבל החולצה לא מתאימה לדגמ"ח" מי אמר, אני כבר לא זוכרת.
אבל נדב הסכימ להחליף איתי מכנס.
הריץ'רץ'(?!) נדפק. הרגשתי רע. נדב ניחם. אבל היה מצחיק.
אורן קנה XXX. יאמי.
כל פעם. כל פעם שאנחנו יוצאים אני מבינה איך אנחנו מתגבשים. זה עושה לי טוב על הנשמה.
רומן הוא בנאדם טוב. הוא כלכך מיוחד. כלכך שונה. כלכך מובך. אני לומדת עליו כל הזמן יותר.
-
אגב, עוד שיחה שלא נענתה, 1:21. העסק הזה מתחיל להפחיד אותי.
יופי. נוראאאא משעשע. לפחות אתם צחקתם. ואולי לא הראתי את זה, אבל רטחתי מבפנים. זה לא מצחיק. הערתם את כל המשפחה שלי והם צעקו עליי. מרוצים?
בואנה, אם עכשיו אתה לא מחייך, אנלא יודעת מה אני עושה לך
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
טיפקס שחור