לרצות להתאבד מבלי לרצות למות, זה נורמלי?
לרצות לבכות, מבלי לרצות להיות עצובה, זה נורמלי?
לרצות להתעלם, מבלי לרצות להיות אדישה, זה נורמלי?
לרצות לצחוק, מבלי לרצות לשמוח, זה נורמלי?
לרצות להבין, מבלי לרצות להקשיב, זה עד כדי כך הזוי?
לרצות אותו, מבלי לאהוב אותו? זה נורמלי.
(אני אוהבת את שיעורי ספרות)
דיאלוג, שמעט זהה לאחד שהיה פה בעבר.
הוא עומד מולה, היא יושבת
"מתי היית כה חלשה?"
בראש מורכן היא מילמלה משהו לא ברור
"אף פעם, אף פעם"
הוא ליטף את ראשה, הרגיש את העצב שהיא משדרת
"ממתי את כה חלשה?"
כמו חתול היא מתמכרת למגעו האבהי
"לא יודעת, לא יודעת"
הוא עבר ללטף את לחייה, את סנטרה
"מדוע את כה חלשה?"
דמעה זולגת מעיניה החלשות
"מדוע זה משנה?"
הוא החזיק את סנטרה בעצמה וברכות באותו הרגע, הרים את ראשה ונעץ בה מבט.
"כי שאלתי!"
היא הסתכלה לעיניו, וניסתה להבין מאיפה הוא משיג את העצמה הזו?
"כי אני רוצה"
הוא הזיז את ידו, וראשה נשמט
"למה ברצונך להיות חלשה?"
בעיניים כאובות, ובקול חד היא ענתה לו
"אינך רוצה לדעת"
הוא הרהר מעט, אולי היא צודקת
"אני רוצה"
היא הרימה את ראשה, מבטה התחזק, לא מתוך עוצמה, אלא מרחמים
"כי אלו הרגעים היחידים שאתה מתייחס אליי"
היא טועה. הוא זעם.
"זה לא נכון!"
הו תוכיח לו היא קמה, אבל עדיין נשארה נמוכה לידו
"ואם אני אומר לך שהתחזקתי עכשיו?"
הוא חשב שניה, ותכף אמר
"אז את לא צריכה אותי"
"להית'"
"להית'"
הוא אמר, ואפילו לא הסתובב כדי לראות אותה חוזרת להתיישב, כשראשה מונך בין ידיה והיא מתחילה להחלש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
טיפקס שחור