כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

אני נמוכה. וזה מאכזב.

"דרדסקסית" זה ביטוי מעניין.

נורא נורא משעמם לי. אז אם מישו לא שם ז*ן, וגם לו משעמם כמו שלי משעמם, ויש לו איסי... אז נמ.. כן.. האיסי מצד שמאל.

אני נואשת.

החיים לא יפים. הם אפילו לא נושקים לזה.

אני מסתכלת במראה בעירום, וזה מייאש. כלכך מייאש. אני כלכך אוהבת את עצמי, בדיוק כמו שאני שונאת את עצמי.

תהייה.

במה מאמין אלוהים?

כי אם הוא היה חילוני, אז זה יהיה ממש אירוני.

קטע חולני?

אתמול, במקלחת, בזמן הגילוח, תנועה מהירה וטיפשית גרמה לפצע ברגל. הדם זלג. כלכך אדום. כלכך יפה. הוא התערבב עם הסבון, הסבון הפך לאדום, זלג אל תוך הביוב. המראה היה מלבב.

ואז התחלתי להרגיש את הכאב. הכאב היה כלכך עמוק. כלכך חודר, צורב, אמיתי. לרגע חשבתי שאני אעשה את זה שוב. את אותה התנועה. לראות שוב את הדם. רציתי עוד מהכאב הזה. זה נעם לי. זה היה טוב.

לא עשיתי אתזה. לא יודעת למה. באמת שלא. משהו מנע ממני.

זה שאני מזוכיסטית, לא הופך אותי לאדם חולה, נכון?

יום כיפור. תבקשו יפה סליחה עם חיוך.

עריכה (00:38):

אובדן חשק.

להכל ולכלום.

אבד החשק לחיות

כפי שאבד החשק למות.

הרצון העז להרוג, ולרצוח, מתערבב עם הרצון לשמח, לגרום לאדם להרגיש נאהב.

הרצון העז למות, לסיים, מתערבב עם הרצון לחיות, לראות מה יהיה צעדי הבא.

הרצון העז לחנוק אותם, מתערבב עם הרצון העז לדפוק להם כדור בראש.

אני נורמלית, נכון?

עריכה (10:56):

הכל משתנה. כולל אותי.

מתעוות.

איכ.

אני מגעילה את עצמי.

נמאס לי מהרצון הזה לכאוב.

נמאס לי מהרצון הזה לפצוע את עצמי.

נמאס לי מהרצון של כולם לחנך אותי, אבל לתת לי להיות חופשיה.

נמאס.

פשוט נמאס.

איכ.

אני אדם דוחה.