כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

קוראת לי ספר להנאתי, הטלפון מצלצל.

אחי מיהר לענות לטלפון וכמובן מיהר להעביר אותו אלי

"היי מתוקה" קולה של אמי נשמע מצדו השני של הטלפון.

בסוף הסכמנו שאני אקח את האוטובוס שיוצא ב15:27 לתל אביב.

אז, מה השגתי אתם שואלים?

יבלות.

כאב ברגליים.

חולצה שאותה חשקתי כבר ימים ולילות (don't worry, be jewish)

לק שחור (אני במחסור)

עיפרון אפור (סופסוף)

צמיד (של בנים, אבל לאנורא, אני כבר רגילה)

זיכרון ממישו ששאל אותי "מה אתה רוצה בחור?" (אבל לאנורא, אני כבר רגילה)

-

עוד מעט, עבודה. בייביסיטר. 20 שקל לשעה. נחמד+.

-

שונאת שהם צועקים.

משפטים חסרי משמעות נזרקים אל אויר העולם.

למה כולם צריכים לדעת?

אנחנו בטח כמו השכנים האלה, ממול, שכל הזמן צועקים אחד על השני.

-

"ספיר לא יכולה לומר לאמא שלה שהיא הולכת למפגש ישראבלוג, כי אז אמא שלה תעבור על כל המועדפים כדי למצוא את הבלוג שלה"

"אולי כדאי שגם אני אתחיל לקרוא את הבלוג שלך?"

"רוצה מכות?"

אני ואמא שלי, בשיחה מרתקת שהתרחשה במעמקיי העזריאלי.

אני אתכם לאהוב. המון המון. ועכשיו אתם לחייך. המון המונים.