מאחת היציאות היותר יבשות שהיו איפעם (אולי זה קצת קצת קצת קשור לזה שהייתי עיפה) והלכתי מוקדם, לבד, נותנת לKnight of Cydonia של Muse ללטף את אוזני, ראשי, לסחוף אותי. הקצב האט לפתע. החשק העז לחזור הביתה, להתקלח, לאכול, ולזרוק את עצמי על המיטה, נמוג כלא היה, ובמקומו הגיע החשק להאט קצב, להתהלך ברחובותיה השקטים של ראשון כסהרורית...
ראשון מעולם לא נראתה לי מרתקת, גם באותו הרגע לא. מעולם לא חשקתי להסתובב ברחובותיה, ללמוד אותה, להכיר אותה כפי שני מכירה את כף ידי, גם באותו הרגע לא. מעולם לא רציתי לשנן שאת שמות רחובותיה, מעולם לא חשקתי לסרוק כל סימטה, בור, איזור, גם באותו הרגע לא.
לרגע אחד לא היה לי איכפת מה אנשים יאמרו. לרגע קצרצר לא היה לי איכפת אם אנשים יראו בי מכוערת, שמנה, עם גב שפוף. אם רק הייתם יודעים, למרות הצהרותיי החוזרות והנשנות, כמה איכפת לי מאיך שאנשים מסתכלים עלי, מה הם חושבים עלי, הייתם מופתעים. מאוד מופתעים.
חציתי את הכביש, מכונית בלמה. "למה?". חשבתי. "למה עצרת?!". אפשר לחשוב. מה כבר היה קורה? הרבה זכרונות, הרבה דמעות, קבר אחד, ומה יישאר לך? רק ילדה אחת מתה על המצפון, אפשר לחשוב. ביג דיל.
רציתי לשאול אותה היום, רציתי לדעת "איך זה להרגיש אהובה?". אבל היא לא היתה מבינה. היא לא היתה מבינה את כמויות האדירות של הקנאה שלי שבלב לבי מוסתרות שם.
אני מחייכת, כי הדרך הקצרה הזו השפיעה עלי הרבה, ומה איתכם, מחייכים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
טיפקס שחור