כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

שאני בדיכאון. צדקתם. אבל לא עוד. לא עוד.

אתי, לא האמנתי שאני אעשה את זה, אבל תודה שסיפרת לנאני. ואת תתכחשי לזה. אני יודעת שזו את. הוא אמר לי אישית. בטלפון.

(ואני מצטטת "באפי, או משהו כזה")

אני מקווה שהוא מבין, כמה שזה מחמם את לבי, וכמה שזה הקפיץ אותו, והרעיד אותו.

גבירותיי ורבותיי, שמעו נא! אני, גילה עובדיה, מנעה התאבדות. מזל שאני קיימת (אז מה אם הרעיון להתאבדות לא היה מתחיל אלמלא קיומי?).

ואל תשאלו.

פשוט אל.

אולי יום אחד הוא יקרא את זה. אולי יום אחד הוא יבין עד כמה שהוא חשוב לי. כמה שאני מעריכה אותו כבנאדם. למרות כל הפעמים ששנאתי אותו, אני אוהבת אותו. ולא בגלל שאני "חייבת" לאהוב אותו. הוא באמת אחד האנשים המדהימים ביותר שיצא להכיר.

ואני באמת גאה להיות אחותו.

יוני, אם אתה קורא את זה היום, אז אתה חתיכת מניאק על זה שאתה קורא בבלוג שלי.