כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

יום ראשון הבא. 18:30.

אחרי הניתוק צחקתי את נשמתי.

צחקתי כמו שלא צחקתי בחיים.

צחוק כלכך אמיתי.

כלכך טהור.

עד דמעות.

עד שלא יכולתי לחשוב.

רק צחוק נקי.

שלא קרב ללהיות מזויף.

למה צחקתי?

כי אני אוהבת את איתי.

לא אהבה. אהבה כזו אני לא מסוגלת לאהוב.

אני אוהבת את הבנאדם שהוא.

הוא אמר שאני מוכשרת.

כל הדאון.

כולוווו נעלם.

לחמש דקות נקיות של צחוק.

אם רק הייתם מבינים.

איך שצחקתי.

ומאיזו נקודה אמיתי זה הגיע.

לרגע שכחתי הכל.

כל דבר שקיים.

כל הרע והטוב.

רק נשימות אויר קטועות, ודמעות מילאו את חלל החדר.

ואת חלל נפשי.

Feeling Good