כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

מזמן שלא כתבתי כאן קטע רציני.

אמנם הקטע הבא אינו אמיתי, והטיוטה הראשונה היא כאן [ולכן היא גם זוועתית. אנא סלחו לי.], אבל הוא הסתובב לי בראש יותר מדי זמן.

-

התחלתי לכתוב את הקטע. באמת שהתחלתי. אבל מחקתי. כי יצא ממש זוועתי.

-

ואם כבר התחלתי פוסט...

-

תודה. לכם. אתם מקסימים.

-

אתה. כן כן אתה. למרות שאתה אפילו לא קורא פה, רציתי רק לומר לך שאתה האובססיה הקטנה שלי.

הגעגוע הזה. מטריף אותי.

-

אני מתחילה לשנוא את הבלוג הזה.

כמה שראשי היה גדוש מחשבות, אני מתרוקנת.

הבלוג הזה כבר פחות הנאה, אלא יותר חובה.

אם הייתי מעזה להפתח קצת יותר.

להיות ממש טיפה יותר נועזת.

הייתם מגלים בי צדדים חדשים.

או אולי לא.

-

נ ו א ש ת

-

נ ו א ש ו ת

החיוך הקטן הזה שנמתח על שפתיי עכשיו, הוא החיוך שאסתפק בו, כדי להבטיח לעצמי שאני מאושרת.