כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

ככה זה תמיד היה.

וכך זה תמיד יהיה.

לא משנה לאן נסתכל.

זה תמיד אותם האנשים.

זה תמיד אותם ההבעות.

אותה ההליכה.

אותם הדברים.

אותם האימרות.

אותן השאלות.

אותם המבטים.

אותן הרגשות.

אותו הכאב.

אותו החרא.

אנחנו לא משתנים. כפי שגם לעולם לא נשתנה - אנחנו חוזרים על עצמנו. ולא מתוך חוסר יצירתיות. מתוך יתר אנושיות. כאלה אנחנו. אנושיים מדי מכדי להתעוות. אנושיים מכדי להשתנות. אנושיים מכדי להיות אנחנו.

זו תמיד אותה המוזיקה.

כפי שזה תמיד אותם הבגדים.

ותמיד אותם המשפטים.

כפי שתמיד נישאר אנחנו.

וככה זה טוב.

וככה אני רוצה את זה.

הנורמה היתר נורמאלית הזו, עם מספיק מקום כדי להיות אנחנו.

זה טוב.