כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

כבר נהיה לי חם.

-

"הלכת לים, חיכית לי ולא באתי,

כי ראיתי כבר יותר מדי זריחות

צעקת לכוכבים שמעלייך

בואי רוח"

האין זו טעות? הרי בים יש שיקעות. [כן ספיר. תהיות שלך]

וכשהשיר התנגן היום ברדיו, הסבתי את צומת ליבו של אחי לטעות הקטנה הזו.

ואחרי מספר דקות, הוא תהה בקול, אם ייתכן שהים זו הזוגיות שלהם.

והזריחה, הוא מין חלק בנאלי של התחלות בתוך אותה הזוגיות.

והיא צועקת לכוכבים שתבוא הרוח, ותרענן אותם.

-

אתה מושלם. אין שלמות. נכון. הרי אתה אינך יודע מה זה גניקולוג, אתה גבוה, וגם קצת חנון [טיפש]. אבל אתה מושלם.

אתה לא תבין את זה דניאל. אתה לא תבין את מה שהיה ברצוני להסביר לך.

לא תבין את פשר הדמעות.

גם אילו ניסית, ואני יודעת שניסית, לא היית מבין.

לא שזה יותר מדי חכם עבורך. ההפך הוא הנכון. זה טיפשי מדי. זה הזוי מדי. זה חסר תכלית. דבר שאני מוצאת בו הגיון, ואף מספיק עבור דמעות, כמעט שבטוח שהאחרים לא ימצאו.

כששאלת אם זה מפריע לי, עניתי לך שלא.

הלא שזינק משפתי באותו הרגע, היה הלא הכי אמיתי שאי פעם אמרתי, אך נשמע כל כך רוטט, כל כך טיפשי, כאילו הכן מסתתר בתוכו ומת להתפרץ החוצה.

הלא היה אמיתי. זה באמת ובתמים לא מפריע לי.

לא כי אני רוצה לעשות לך טוב. זה פשוט לא מפריע לי. כבר התרגלתי לזה. לעצמי. פחות או יותר.

אנחנו מספיק דומים, כדי להנות זה עם זה, ומספיק שונים כדי להשלים זה את זה.

אני חושבת על הפרידה. כזו אני. לא מסוגלת. תהיה פרידה. וזה מה שהכי כואב לי. אני מפחדת. טוב לי איתך. ואני לא רוצה שזה ייגמר. גם אם זה ייגמר, עבור הטוב ביותר של שנינו, זה עדיין חבל. כי אתה טוב לי.

כששכבנו, בחדר, לא רציתי שתלך. לא עניינה אותי השעה. מבחנתי השעה יכלה להיות 2 לפנות בוקר, בכל זאת, לא רציתי שתעזוב, לא רציתי להפרד מהגוף החובק, משכיבת הכפית שאני כלכך סלדתי ממנה עד הכרתי אותך, מהנשימות בעורף, מהשפתיים המדברות. המוזיקה, של עברי לידר, התנגנה ברקע, וכמעט שהתאימה את עצמה לנאמר ביננו.

ודרך אגב. חשבתי על זה. זו לא מסיכה. זו לא דרך ההגנה. ההגנה שלי זה האושר. זה לקבל את כולם, ולא להקשר לאף אחד [ורק האחת הזו, שאני מעזה להקשר, תעזוב אותי, אבל זה לעניין אחר].

אני לא מסכתית.

יש לי עולם אחד.

אישיות אחת.

אנושית למדי.

שלכם, אמיתית, אוהבת, וחסרת מסיכות,

טיפקס שחור