כן, ניסים. ככה קוראים לבלוג שלי.

כלכך הרבה תסכול בימים האחרונים.

ספק שלי, ספק של אחרים.

בכיתי אתמול. גם במהלך השיחה.

בכיתי מרוב אושר,

בכיתי מרוב תסכול.

בשלב מסוים לומדים לבכות בשקט.

אחרי שנים שאי אפשר להזיל דמעה כי אמא נכנסת לבדוק, הבנתי איך בוכים בשקט.

אתמול אמא נכנסה להגיד לי לילה טוב, אחרי שבכיתי. עצמתי עיני, וכיביתי את האור.

לא רציתי לדבר איתה.

בזמן האחרון אני בכלל לא רוצה להיות בבית.

הוא מבולגן מדי.

הכל מבולגן.

הסיבה היחידה שאני לא עושה את מה שהלב מורה לי, זה בגלל שאני אנושית מדי. אני לא מסוגלת לעשות את זה.

לקח לי קצת זמן [ועדיין לוקח] להבין שאני לא לבד פה. וגם אם ארצה, אני עדיין לא לבד.

נמאס לי להיות אנושית.

למרות הצבעים החמים שעל הקירות, ולמרות ההורים החמים, בבית שוררת אווירה קרה.

אני רוצה לצבוע את החדר בכחול.

אני רוצה לתלות עליו תמונות בשחור - לבן.

אני רוצה שהחום יבוא ממני,  ולא מהקירות. ולא מההורים.

שלכם, שקצת מפחדת להעלות את הפוסט הזה,

טיפקס שחור